באותו הלילה…

 

 

באותו לילה נפל דבר.

 

משנכסו המצרים לתוך המלכודת שטמנה להם השגחתו יתברך, בעודם נסים אל תוך הים מתוך מחשבה, כי הנה הפלא של עמידת המים ממשיך בעודם בתוך הים.

 

אולי רוח הקדים החריגה שנשבה הטעתה אותם לחשוב כי זו תופעה טבעית שתתמיד ותמשיך גם בשעות ובימים הבאים. מכל מקום הם המשיכו להיכנס אל תוך הים.

 

…ואז חזרו המים, וכיסו את כל הצבא המצרי על מרכבות המלחמה המשוכללות והלוחמים המובחרים שבהם.

 

נאמר על שעה זו במדרש: באותה שעה ביקשו מלאכי השרת בשמי רום לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם: אין זו שעת שירה. מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?

 

כך מובא במדרש.

 

והדבר תמוה וטעון ביאור, שהרי המצרים הללו נענשו לפי דקדוק הדין, וכפי שמסורת חז"ל הייתה, כי כל אחד נידון לפי מעשיו. היו שטבעו מיד: "צללו כעופרת במים אדירים", כלומר סבלו מעט וטבעו מיד ללא ייסורים. האחרים "ירדו במצולות כמו אבן" שוקעת, אך לא כה מהר כעופרת. ויש אשר "תשלח חרונך יאכלמו כקש". הקש במים עולה, יורד, נשטף ומתגלגל, עד אשר שוקע.

 

וכך היו בקרב המצרים – כאלה שהעונש על מעשיהם היה חד ומיד, והם צללו כעופרת. היו שנענשו כטלטול ושקיעת האבן, והיו שנענשו כקש בסבל רב מאוד – כל אחד לפי מידת רשעותו ומעשיו.

 

ולמרות זאת יש כאן היבט של "מעשי ידי טובעים בים" – צער של הקב"ה על האומה השנואה והאכזרית שרק עתה הכה בהם במשך שנה, עד אשר נאלצו לשלוח את עמו ממצרים.

 

וכאן טמון מוסר השכל – כי אין מידת הקב"ה כמידת בשר ודם, שהרי נאמר "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה, ט). מכאן, כי כל יצור שנוצר על ידי הקב"ה ראוי הוא וזכאי למידת הרחמים, שהרי הוא מגלה את כבודו בעולם, הן בהתנהגותו החיובית והן להיפך כאשר הוא חוטא ונענש. גם כאן יוצא כבוד שמים, שהרי מוכח כי יש דיין לעולם!

 

אכן, כאשר ישראל אמרו שירה על ים סוף בראותם את מצרים – עם המשעבדים, הם שרק תמול שלשום היו השליטים העריצים, והנה הם מוטלים מתים על שפת הים, תחושת האמונה שלהם התחזקה עד מאוד, שהרי הם הם היו שיצאו לחירות עולם מתחת עול מצרים, ועל כן הותרה להם השירה כהודאה לה’ על הצלתם מיד צריהם. אך למלאכי השרת אין כאן התעלות ויתרון, שהרי הכרתם לא השתנתה על ידי עונשם של המצרים, כיוון שמלאכים הם, ואין להם בחירה, וממילא אין בהם שינוי והתעלות.

 

וכן מצאנו כי הקב"ה מצר בצרתן של הבריות, ואף הנביא, כאשר ניבא על מפלתן של האומות, לא הייתה זאת מתוך תחושה של שמחה לאיד או נקמה, אלא של השתתפות בצערן, וכפי שאומר הנביא ישעיהו (טז, יא): "על כן מעי למואב ככינור יהמו…" כלומר, על סבלם של המואבים הנביא מצר.

 

ללמדנו, כי על האדם לראות את ההיקף הכללי של כל דבר, ולא להתעלם מזווית אנושית זו.

  

    

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 76)