בלקאאוט

בטח תאמרו 'מה את עושה מזה כזה
עניין?' אבל לאדם בגילי, שאף פעם לא
חווה התנסות כזו, זה היה קצת מפחיד.
בלקאאוט מוחלט. ערפול חושים מוחלט
במקום של ה'לא נודע'…
 
 
"למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהלים צ, יב)
 
לא היה שום דבר. הכל היה שחור. אבל בהדרגה התחלתי לשמוע את הדברים הבאים: "מה קרה, חיה? מה קרה, חיה?"… מתוך ערפול ותחושה מאוד מעומעמת זיהיתי שמדובר בקולו של בעלי כשקרא לי ממי-יודע-איפה.
 
פתחתי את עיניי ומצאתי את עצמי על בלטות קרות וקשות. התגובה הראשונה שלי הייתה 'מה אני עושה כאן? נפלתי מהמיטה?' אבל תוך שניות בודדות חלקים קטנים מהפאזל החלו להתחבר בזיכרון, ממה שזכרתי כמובן, לפני התקרית.
 
בטח התעלפתי. בלקאאוט מוחלט. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שהייתה לי סחרחורת וקראתי לבתי כדי שתתכונן ללכת לבית הספר, אבל היה זה בקול חלש מאוד. כן, את זה אני זוכרת. הייתי בדרך לחדר שלה, להעיר אותה, אבל החלטתי לחזור למיטה ולהירגע מהסחרחורת שלי (ותוך כדי קראתי לה). מרגע זה ועד לרגע בו התעוררתי – רגע ההכרה, אני לא זוכרת שום דבר. בלקאאוט. הרמתי את היד ונגעתי בפה, והזדעזעתי. דם נזל על האצבעות שלי. נבהלתי עד עמקי נשמתי, חשבתי שכל השיניים שלי נשברו. ברוך השם, מדובר רק בשן אחת, פנימית למזלי, לצד שן שכבר נשברה.
 
הדם, כך גיליתי אחרי שהצלחתי לקום ולשטוף את הפנים, ירד מהשפתיים, כנראה מעבודה של לחיצת השיניים על השפה תוך כדי הנפילה. בעלי ובתי היו לצדי לאורך כל הזמן הזה, מנסים לעזור בכל מה שאפשר. בגלל המצב הפיזי-גופני שהייתי באותו רגע, לא הפסקתי לחשוב על 'איזה חטא גרם לבורא עולם לכעוס עלי ולחבוט לי בפנים?' לא היה לי שום מושג, אבל הרגשתי שהוא עמד לידי וחבט לי בפנים כהוגן, מחשבה שגרמה לליבי להלום עוד כמה פעימות מעל המותר. אך לא להרבה זמן. מיד הודיתי לו על הניסיון הזה, כפי שלימד אותי הרב אליעזר רפאל ברוידא. כי עלינו להודות להשם על הכל (חייב אדם להודות על הרעה כשם שמודה על הטובה, כך מלמדים אותנו חז"ל). כן, גם על מה שנראה כרע, כי בסופו של דבר הכל מתמזער ומתכווץ לעומת הטוב האינסופי.
 
הכאב החל להפגין נוכחות כשעלו בי הספקות אם הוא קיים או לא. אבל מה שגיליתי היה מרתק. התעמקתי מעט במה שחוויתי, בהרגשה של להיות חסרת הכרה ולא מודעת לשום דבר, גם אם זה היה לזמן קצר. הנה אני, אישה מתבגרת שעם כל משקלה קרסה על הרצפה (הקרה והקשה). הפה והסנטר היו הראשונים להרגיש את החבטה, ועדיין, לא הרגשתי שום דבר. ברחמיו המרובים, השם הציל אותי מהכאב המייסר הזה. אני באמת מודה לו על שבחר בגישת הבלקאאוט, ולא במשהו גרוע יותר חלילה. הודיתי לו גם על העובדה, למרות הבלגאן הדנטאלי שעומד להיות לי בפה (טיפולי שיניים שאצטרך לעבור), שלפחות לא נפגעתי בראש. כי אם הייתי נופלת, נניח על הפנים ממש, איזה נזק היה יכול להיגרם? מי יודע מה היה קורה? אך כמו כל דבר בחיים, כל פרט היה מתוכנן ומתוזמן בהשגחה המדויקת של בורא עולם.
 
חמישה ימים לפני התקרית, כדי לנסות להבין את המציאות של מה שקרה.
 
בשבת שלפני התקרית, בעלי ובתי היו חולים באיזה וירוס מרושע. יום (כמעט מלא) עבר וכאילו טפחתי לעצמי על השכם כשחשבתי שעברתי את זה ללא פגע: 'הנה, חיה, לא נדבקת. עברת את זה בשלום'… אבל ביום ראשון בערב הבנתי שטעיתי. שיעול, כאבי ראש, בחילות, צמרמורת, כך שעד יום רביעי, היום בו התעלפתי, הגוף שלי היה חסר, כנראה, הרבה דברים חיוניים וכמובן גם אוכל.
 
ישנם אנשים שיאמרו מה אני עושה כזה עניין מהתעלפות, אבל לאדם בגילי שאף פעם לא חווה התנסות כזו, זה היה קצת מפחיד. כל ה'מה אם' הציפו את פני השטח – מה היה קורה אם בעלי לא היה בבית? תוך כמה זמן הייתי מתעוררת אם הייתי לבד? ואם לא הייתי מתעוררת בכלל? ברוך השם, השאלות הללו לא הצריכו תשובות, משום שהשם דאג שכל פרט יהיה במקומו, בדיוק כפי שזה היה צריך להיות.
 
למרות המראה של פניי אחרי הנפילה, באמת שלא דאגתי מזה בכלל. מה שהטריד אותי יותר מכל הוא הניסיון לפענח למה זה קרה. אני יודעת שאין דבר כזה מקרה, זה רק מה', כך שלא התכוונתי לעבור לסדר היום. הדבר היחיד שלא הפיל אותי היה עוד שיעור ששמעתי מהרב אליעזר רפאל ברוידא. כשדברים כאלה קורים, זה אומר שהשם אוהב אותי! כי אם לא היה אכפת לו ממני הוא לא היה מבזבז את זמנו בלהעמיד אותי במבחנים, או לקרב אותי אליו כדי לתקן את נשמתי.
 
בהבנה הזו מונח חלק מהתשובה לשאלה שלי… שאננות.
 
דברים הסתדרו לי די טוב בחודשים האחרונים, אבל תודה לא-ל אף פעם קיבלתי בחודשים האלה את מה שהסתדר לי כמשהו מובן מאליו, תמיד הודיתי להשם על הכל, אבל אולי בתוך תוכי הפכתי לשאננה. הרב ברודיא אמר באחד משיעוריו שכאשר אדם לא נפגש עם ניסיונות או מבחנים בחיים במשך זמן, זה צריך להדליק אצלו נורה אדומה. ובכן, תודה לא-ל, כבר לא נשקפה סכנה מהכיוון הזה, אחרי הכל, ביום רביעי בבוקר ההתנסות הגיעה.
 
באותו יום, לאחר שהתאוששתי קצת, התפללתי. בחנתי את עצמי ועשיתי חיפוש מעמיק בתוכי. מצאתי כמה שאלות שאני צריכה לשאול את הרב שלי, מכיוון שמדובר במשהו שלא יכולתי להתמודד ללא הדרכתו והסבריו. בין כל העצות שעלו בשיחה שלי איתו, הוא יעץ לי לעשות פדיון נפש אצל הרב שלום ארוש שליט"א.
 
מה זה אומר?
 
אז כך, פדיון נפש כיום הוא במקום קרבן אותו אנו מקריבים בבית המקדש, וקרבן זה ממתיק את הדינים המרחפים מעל ראשו של אדם. המדובר בסכום כסף (כמה שאתה בוחר לתת, וזה יכול להיות כל סכום) אותו נותנים לצדיק אמיתי שיודע איך למשוך רחמי שמים על נשמתו של נותן הצדקה. פדיון נפש יכול להציל את חייו של האדם, ובברסלב, כך מלמד רבי נחמן מברסלב, לא מחכים עד שיקרה משהו, צריך להקדים את הפדיון למכה, לעשות בכל פעם שאפשר. כי פדיון נפש, כשמו כן הוא – פודה את הנפש. סכום הכסף שאדם נותן כדי לפדות את נפשו מקטרוגים, בדומה למצוות הכפרות ביום הכיפורים.
 
זכרתי שעשיתי פדיון נפש לבני משפחתי ולי בראש השנה, אבל גם עכשיו הבנתי שזה מאוד הכרחי. מה שגרם לכל האפיזודה הזו הוא מעבר להבנה שלי, ולא נראה לי שאוכל אי פעם להבין זאת. איתרתי מספר נושאים שהרגשתי איתם לא בנוח לאחרונה, לכן החלטתי באותו רגע לעשות את השינויים ההכרחיים, אבל יכול להיות שהסיבה למצבי הרבה יותר עמוקה. יכול להיות שמדובר במשהו אפילו מגלגול קודם, מי יודע? וכאן פדיון הנפש הופך לפעולה המכריעה את הכף לטובה.
 
הלכתי לבדיקה אצל רופאת המשפחה שלנו, ולו רק כדי לרצות את בני משפחתי. הייתי נחושה בדעתי ברגע שחזרתי מ'הלא נודע' שאשים כל מבטחי ברופא הגדול, הרופא של העולם – אבא היקר שלי שבשמים. נכון, זה לא שינוי קל, הרי אדם רגיל לרוץ לרופא על כל אי נוחות שהוא חש בגופו, ופתאום לשנות פרספקטיבה? לא שאני ממעיטה חלילה בחשיבותם של הרופאים, אחרי הכל הם שליחיו של השם, אבל עת לכל דבר.
 
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כדי לעזור לכל מי שרק אפשר. אם אדם ייקח אפילו חתיכה קטנה מההתנסות שלי כמסר, הרווח כמובן הוא אינסופי. רק כאשר אנו מאירים אחד לשני, העולם יכול לבוא על תיקונו המלא. וכמו שהלל הזקן אמר: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"
 
ואת השאלות ששאל הלל הזקן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן!