במבט לאחור
קיוויתי שלא נצטרך לצום ביום תשעה באב, שיתחילו החגיגות הגדולות כשיום אבלנו יהפוך באחת ליום שמחתנו. שרון רוטר עם מבט לאחור, ועדיין ממשיכה לקוות.
כשחודש אב נכנס, אוטומטית מצטמק לי המוח.
אולי זה מפאת הגרת הנוזלים המרובה של חודשי הקיץ הקיצוניים באזור המרכז, ששומר על רטיבות תמידית לאורך כל שעות היום והלילה אך מייבש אותך מבפנים.
או שמא זה בגלל העובדה שאי אפשר לשמוע מוסיקה, שהיא אחד הכלים היחידים שמצילים אותנו מעצמנו ומחזירים לנו את השמחה והחיבור לטוב.
או אולי זו העובדה שלא אוכלים בשר, ובבית עם בעל מרוקאי זה שווה ערך ל"אין מה לאכול". הוא לא אומר כלום, כמובן, אבל אני מבחינה במבטו התר את השולחן למצוא את הארוחה האמתית בין כל התוספות הללו.
ואולי אלו הילדים שבבית כל היום, פותחים את דלת המקרר כל רבע דקה, מורעבים כאילו לא אכלו כל השנה ומשועממים להחריד. העובדה שאי אפשר לקחת אותם לים או לבריכה לא מוסיפה לאווירת החיידקים בתרבית, והחגיגה לא נגמרת גם בשעות הקטנות של הלילה.
ההצטמקות הזאת של המוח, מה שנקרא גם 'קטנות מוחין', עלולה לגרום לכל מיני צרות, כמו חוסר בסיסי בתקשורת, רמת עצבים ומתח גבוהים מהרגיל, תחושה של חוסר באוויר, בהשראה, בתקווה, ועוד תופינים מלוחים שכאלו.
כולנו מרגישים אותם, גם אלו שלא מודעים לתאריך, לזמן היהודי ולמשמעותו.
זה כמו האור בערב שבת – אותו אור רך ומרגיע שיורד על העולם, שגם בהודו באותה השעה מרגישים את השפעתו. זה כלל אוניברסלי, פשוט קיים, השאלה היא רק אם אתה מודע לכך.
החיבור לסיבה ולמשמעותה מאפשר לזכות ברובד עמוק יותר של מסוגלות הזמן.
מאמרים נוספים בנושא:
למשל, אחרי שטרחתי כל יום שישי בבישולים ובניקיונות, ברגע בו אדליק את נרות השבת ואתיישב עם הסידור על כורסתי הנוחה, הילדים בבית הכנסת עם אבא והבית כה שקט, נקי, ריחני ומואר – ארגיש הרבה יותר את תחושת הנחת, ההרפיה והשלווה, מאשר אם לא הכנתי שבת ופשוט ישבתי עם חברה על ספסל בגינה וצפיתי בשקיעת ערב שישי.
גם בחודש אב המודעות עוזרת, אך בכיוון הנגדי. אם בערב שבת נכנסת שלווה, בחודש אב נכנס כובד מסוים המשפיע על האווירה. ענני הכובד שהתחילו כבר בי"ז בתמוז, אך קיבלו עיבוי רציני מתחילת חודש אב, והתנדפו אחרי יום תשעה (או עשרה באב השנה).
שלושת השבועות הללו מאתגרים במיוחד כל יהודי באשר הוא. פתאום מתרבות המחלוקות, חוסר ההבנות, העצבים מרקיעים לשחקים ואנחנו מרגישים כמו ג'וקים שמתרוצצים בצנצנת חמה ולחה.
זה ניכר היטב בכביש, עם חברים, עם ההורים, הילדים, בני הזוג, בפוליטיקה, בתור בסופר ואפילו בקבוצות וואטסאפ שולחים אימוג'י של הסמיילי המרוגז והאדום.
עצם הידיעה והמודעות לזמן הזה כבר מקלה, כשאתה מבין שאתה לא הפגום היחידי בסביבה ושהעולם לא באמת נגדך. אתה נזהר יותר, מבין שלא כדאי לך להתעצבן או להתווכח. משתדל להוריד ראש עד יעבור זעם.
חורבן בית המקדש ניכר בכל יום. אבל בשלושת השבועות שחלפו אפשר היה ממש להרגיש אותו על פני השטח. פתאום, מלא דברים מתקלקלים בבית ויש נזילות ובעיות אינספור. כל היום הילדים רבים ובערב כבר אין כוח לדבר אפילו עם הבעל. כולם נעלבים ומעלים טונים בשנייה, ונדמה שכדי לסדר פה את העניינים צריך משהו לא רגיל, כלי קיצוני, חזק ויעיל.
צריך איזה מלך, משיח, גאולה. צריך בית מקדש.
וכמו בכל שנה, קיוויתי שלא נצטרך לצום ביום תשעה באב ובמקום – שיתחילו החגיגות הגדולות, כשיום אבלנו יהפוך באחת ליום שמחתנו.
קיוויתי, ואני עדיין ממשיכה לקוות.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור