בצורת והאמת הנעדרת

זה מרגיש כמו בצורת, אבל לא של גשמים. זה משהו אחר, כזה שמגיע ממקום מלא געגועים למשהו מוכר שמעניק לנו את ההרגשה שהגענו סוף סוף הביתה.

2 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

זה מרגיש כמו בצורת, אבל לא של
גשמים. זה משהו אחר, כזה שמגיע
ממקום מלא געגועים למשהו מוכר
שמעניק לנו את ההרגשה שהגענו סוף
סוף הביתה.
 
 
כולנו כמהים לאמת, מחפשים אחריה ברעבתנות בכל מקום אליו אנו פונים. זה נדמה כמו ימים של בצורת, למרות שאוכל יש לנו בשפע וגם מן החומר לא חסר (ועל זאת יעידו כמויות האשפה המוגזמות שכבר אין לנו מקום לטמון אותן), אלא שכאן מדובר בבצורת מסוג אחר, כזו שנובעת מגעגועים למשהו עמוק, ישן נושן, שמרגיש מוכר אך נותן תחושה שהגענו סופסוף הביתה.
 
"הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'", מנבא הנביא עמוס.
 
הבצורת שאנו חווים היא ההסתרה של בורא עולם במציאות. הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו מסילת ישרים, מדמה את מסע חיינו למעין מבוך מפותל. המטרה שלנו היא להגיע למרכזו, אולם כל השבילים דומים הם ואיננו יודעים מי מהם מובילים למטרה ומי מהם מרחיקים ממנה. רק מי שעומד בזווית מסוימת ורואה את המבוך מלמעלה יכול לכוון אותנו למרכז בדיוק ובלי לסטות בדרך. לכן, אם ברצוננו להגיע לתכלית עלינו להיעזר באותו אדם שכבר הצליח לעבור את הדרך הזאת ושיכול להדריך אותנו.
 
אולם בתוך המציאות של ההסתרה גם את אותם אנשים צדיקים שנוכל לסמוך עליהם, מורי הדרך שמתווים לנו את הדרך הנכונה והמדויקת, כלל לא פשוט לאתר ולמצוא. אמנם רבנים ושיעורי תורה יש למכביר, אך איך נדע שהאדם שעומד למולנו הוא אדם שהצליח להגיע למרכז המבוך, קרי למשול ביצרו ולהגיע למדרגה הגבוהה בעבודת המידות? אדם שיכול לראות את אותם הדברים שאנחנו לא יכולים להבחין בהם על עצמנו ועל סביבתנו ועתידנו?
 
את המציאות המוסתרת הזאת אני מקבילה בליבי למציאות של חורבן בית המקדש. זוהי הדרך שלי להתחבר לצער החורבן שאין לי בו הבנה ונגיעה אמיתית. רבות קראתי על ימי בתי המקדש אבל אני לא מצליחה לחוות באמת את התקופה על כל גווניה ומורכבותה. אני גם לא מצליחה להבין מציאות שיש בה בית מקדש, שהארץ פורחת, משגשגת ושקטה, ולמרות זאת, אנחנו עדיין חוזרים לסורנו, נכנעים ליצר הרע וחוטאים להשם שממש נמצא ומורגש בכל מקום. בכל יום התקיימו בבית המקדש ניסים של ממש ואפשר היה להרגיש, ואף לתקשר עם השם ישירות, ובכל זאת, בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב משנאת חינם. בני ישראל הצדיקים זכו לחיות במציאות שבה השם היה גלוי ושכן בניהם, ועדיין, חלקם העזו לפנות נגד חוקותיו ולחטוא בחטאים הגרועים ביותר.
 
כשאני מייחלת לבית המקדש השלישי, אני מבינה את הצורך בשינוי לעומת הפעמיים הקודמות. בית המקדש השלישי יגיע בליוויו של המשיח ועל גבי רוחה של הגאולה. העבר מלמד אותנו שאיננו מסוגלים לקיים את המציאות של בית המקדש בשלמותה, כפי רצון השם ולאורך זמן, מבלי להיפטר אחת ולתמיד מהיצר הרע ששוכן בתוכנו.
 
כשיבוא המשיח בקרוב ב"ה וימי הגאולה כבר ישרו על הארץ, ירד אלינו משמים בית מקדש שנוכל להבטיח את קיומו לנצח. ניתנו לנו כבר שתי הזדמנויות שלא צלחו, אולם בפעם הבאה, כשנזכה לכך, נהיה מספיק מזוככים כך שלא נאבד את האוצר הזה לעולם. כי איך אומרים? פעם שלישית גלידה….לא עוד הגלגל שחוזר על עצמו – חטאים, חורבן, צער וגלות לעמנו. הפעם זה מגיע כדי להישאר, לקיים מציאות שבה האמת גלויה ומאירה על נשמותינו המזוככות בחסותם של המשיח והגאולה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה