בשפה של הלב

לעיתים חסר לנו כוח, אומץ או
אמצעים. במצב כזה, אנו נוטים "להרים
ידיים". להיכנע. השמים מחשיכים לנו.
איך יוצאים מזה? מה עושים?
 
 
אנשים בעלי נטייה רוחנית משתוקקים, על פי רוב, לדבקות ומתייחסים לרגשות העדינים הנובעים ממנה כאל חלק מגן עדן של מטה. הם מקדישים את עצמם לתפילה ולמדיטציה, ביודעם, כי דרך פעולות אלו הם ישיגו את מבוקשם.
 
לעומתם, האנשים השכלתנים, הרציונאליים, שרוחם צמאה לידע ולהבנה הגיונית, נוטים להתמסר לחקירה, לניתוח ולעיון.
 
אצל רוב האנשים שתי הנטיות קיימות יחד, כאשר אחת מהן גוברת על חברתה. בדרך כלל שתיהן משמשות בערבוביה ומכאן רוב בלבולי הדעת וסתירות האופי.
 
הרצוי באמת הוא להתייחס אל שתיהן, לחבר אותן ולאפשר להן לשמש בהרמוניה.
 
ניתן לעשות זאת באמצעי פשוט מאוד, בהישג ידו של כל אחד: הדברים שנאמרו לעיל הם קטע מחכמת האמת. את הרוח שעומדת בפנים, כנשמה לאותיות הטקסט, אנו יכולים לחוש ברובד הרוחני שלנו. מצד שני ברור לנו, שמטרת הלימוד היא להביא אותנו להגשמה, לעשייה של אותו עיקרון המובא לנו בלימוד. וכאשר מדובר בהלכה (פירוש למצוות התורה הנוגע למעשה, מפי חכמי התלמוד ושאר הפוסקים) או בעקרונות מוסריים, נתקלים אנו לעיתים בקשיי ההגשמה איך לנהל למעשה את חיינו היומיומיים על פי מושגים כה נעלים.
 
האמת היא, שמה שנדרש מאיתנו הוא יחסי ומשתנה מאדם לאדם, בהתאם למצבו ולדרגתו. עלינו לחפש כיצד הטקסטים מתאימים לחיינו, מהו המינון הנכון בעשייה ביחס למצבנו הנוכחי.
 
במקרה של מצוות כלליות, או תדירות – אנו יודעים מה השם מצפה מאיתנו לעשות. אולם לא תמיד יש בנו את האפשרות לבצע: לעיתים חסר לנו כוח, אומץ או אמצעים. במצב כזה, אנו נוטים "להרים ידיים". להיכנע. השמים מחשיכים, אור התורה מתכסה ואנו מוצאים את עצמנו בחושך. איך יוצאים מזה?
 
מתחילים לדבר. להשתמש בשפה של הלב. לבנות שיחה על המצב עם בורא עולם.
 
כאשר אנו מנסחים במילים את העניין, מתחילה דעתה של תורה להאיר עד היכלי הרגשות. הלב מצטרף לשכל ואנו מקשיבים בעצמנו מחדש למצב. אנו מניחים לאור השכל להצית בנו להבה, והנה היא כבר מתלקחת מאליה, גדושת זיו חדש. אנו מסתכלים על המצב מזווית אחרת. עצה טובה נולדה. אולי היא תעזור לנו להתגבר…
 
בעזרת אמצעי זה אנו מעוררים את הרצון הטוב (שהוא, מבחינת מעלות הקודש, הערך הכי נעלה) בשורשו ומושכים את האור שאנו כה זקוקים לו. לאט לאט, יתבהרו הדברים ואז יצוצו מהחושך פתרונות בלתי צפויים. המידה הנכונה, שכה קשה היה למקם אותה, תופיע לפנינו בזווית ברורה.
 
זה מה שאנחנו קוראים "לעשות מתורה – תפילה".
 
ספר התהלים של דוד המלך ע"ה, הוא מימוש מעולה של עיקרון זה: בעזרת המבנה שלו – חמישה ספרים המקבילים לחמשת חומשי התורה, ותוכנו – שרובו תחנונים, חיפש ומצא דוד המלך איך ליישם את הנחיות התורה דרך שיחה והתבודדות.
 
על דרך זו "תרגם" רבי נתן מברסלב את שיעורי ספרו של מורו ורבו – רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן" משפת השכל לשפת הלב – מתורה לתפילה – וחיבר את יצירת המופת "ליקוטי תפילות", שכל הפרקים שלו מקבילים לפרקי "ליקוטי מוהר"ן".
 
אחרי שהודפס והופץ, נשא הספר פירות וכפי שהתבטא כבוד המחבר, רבי נתן מברסלב: "כמה אנשים כבר זכו לגן עדן בזכות התפילות"!
 
גן עדן של מטה, אושר מובטח למחזיקים בו, כשהקרן קיימת לעולם הבא.