גדולים מהחיים

גדולים מהחיים? זאת לא
קלישאה. ראיתי את האנשים האלה
מקרוב. ראיתי את הניצוץ והשמחה
שלהם בעיניים. ראיתי אותם
במחלקה הקשה בה אני מתנדבת.
 
 
זה סיפור על נתינה שהייתה בכלל קבלה. על בקשת עזרה שנענתה בעזרה. על הדרכתו המופלאה, המיוחדת ומלאת החמלה של בורא העולם.
 
* * *
 
ככה זה כשאת עוזרת ותומכת, מקשיבה ומחבקת. ואז, מגיע הרגע המתוק מלא הסיפוק והניצוץ בעיניים, 'וואו, כמה כוח אני מעניקה!…' והאמת, זה נכון. רק השאלה היא, למי?
 
נתינה – תוספת של לבנה לכוחות שלי, התחזקות העצמי שלי. נתינה – הקסם המופלא של האהבה. וזה עוד בלי לדבר על חשיבות החסד.
 
אומרים שאדם בא לעולם בידיים קפוצות, כלומר (כאומר) 'כל העולם כולו שלי הוא', ונפטר מן העולם בידיים פשוטות, כלומר 'לא נטלתי מן העולם הזה כלום' (קה"ר ה, ד). כי אין לנו בעולם אלא מה שהשארנו אחרינו. מה שנתנו.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הכליה שלי באהבה
החסד תמיד שם
הדולר  על הקיר
גברת פרח השני
 
כמתנדבת בארגון חסד ידוע, הגעתי פעם בשבוע לאחת המחלקות הקשות בבית החולים ועשיתי מה שיכולתי ונתבקשתי. בסיומו של כל יום, השארתי חיוכים והמון הכרת הטוב. ואולי עוד קצת בריאות.
 
כך זה במשך כמה שנים.
 
יום אחד הרגשתי שזה קשה לי, שאני בעצמי זקוקה, ודי דחוף, לעזרה. אני בעצמי צריכה תמיכה. הייתי על סף קריסה. אני לא מסוגלת לעשות את זה עוד, אני לא יכולה להתנדב ולתת. למה? כי אין לי מה לתת. אומרים שעדיף לפרוש בשיא, וזה מה שהחלטתי לעשות. 'אמצא מקום אחר' גמלה ההחלטה בליבי, 'מקום שיהיה לי יותר קל לעזור, ועם פחות כאב. או שאעזור לעצמי, גם זה חסד….' איך? לא ידעתי.
 
הודעתי לאבא שבשמים שקשה לי ואני, כביכול, מתפטרת. "אני לא יכולה ליותר", הסברתי לו, "אני מרגישה כל כך מרוקנת, אין לי כלום ואין לי כוח להמשיך מכאן. בעצם, לא יודעת אם ואיך אמשיך עוד. מחר זה יום ההתנדבות שלי. אני לא יכולה. אני לא רוצה. תעזור לי בבקשה, אבא, תן לי כוח להמשיך עוד קצת…"
 
למחרת בבוקר, השעון צלצל כמו בכל בוקר. קמתי, אספתי את עצמי והלכתי לבית החולים תוך התעלמות מוחלטת מהכאבים שלי. מפנה את ליבי לעולם המופלא של כאב וייסורים. עולם של קבלה בשתיקה, של קבלת עזרה וכמה שאפשר, כמה שצריך. ותאמינו לי, צריך הרבה.
 
עברתי התמונות על הקירות בפרוזדור הגדול המוביל למחלקה, את החלון הפתוח, עוד מעט אני שם, וחשבתי על האנשים הגיבורים האלה שהמחלקה הפכה להיות עבורם בית. הם מחייכים למרות החולי, הכאב והנזקקות. מחזקים זה את זה, תומכים ומתלוצצים. אנשים כואבים ומיוסרים, אבל גדולים מהחיים!
 
ואני הקטנה, עם בטרייה מרוקנת וללא שום כוח. הבטתי וכאבתי. אבל החלטתי שזהו, היום אני מסיימת את ההתנדבות שלי. 
 
ואז זה קרה.
 
אחת החולות ניגשה אלי, אישה רחוקה מתורה ומצוות, ושאלה אותי שאלה שהיה בה עניין הלכתי. טוב, זה קרה לי לא מעט פעמים, מראה האישה הדתייה שלי תמיד נדמה לאנשים הרחוקים מעין רבנית שיודעת את ההלכה לאורכה ולרוחבה. כך היא ראתה אותי.
 
לא היה מדובר במשהו סבוך שמצריך שאלת רב או פוסק, לכן יכולתי לענות ולהסביר לה בטוב טעם. זה היה נושא מעניין ושמחתי לדבר איתה עליו. היא הקשיבה בתשומת לב והמשיכה לנושא אחר ומשם לעוד נושא. עיניה הנוצצות והחיוכים המקסימים שלה, למרות הקושי בו היא חיה, העירו אותי מתרדמת ה'אין לי כוח יותר' שלי. הבטתי ונפעמתי.
 
לא שמתי לב איך שהזמן עובר. ישבנו ושוחחנו. היא הבטיחה שתבוא לחפש אותי גם בשבוע הבא "ואיזה מזל שפגשתי אותך", אמרה לי עם עיניים קורנות. "איזה מזל שדיברנו, כי פתאום אני מרגישה חזקה. כל הכבוד לך, את כזו נהדרת, עוזרת ומתנדבת…"
 
אני? נהדרת?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הפוך זה ישר
לתת  ולקבל
רק רציתי  לתת
 
היא חייכה חיוך גדול. אתמול בערב היא הייתה על סף קריסה, היא כל כך שמחה שדיברנו. ,אל תראי אותי ככה" אמרה לי, "אני מתפללת לאלוקים כל הזמן. אתמול הרגשתי שאין לי יותר כוח, שאני כבר לא יכולה לסבול יותר. בכיתי וביקשתי מאלוקים שיעזור לי, אחרת אקרוס. והנה", חייך גדול נמתח על פניה, "הוא שלח לי אותך!".
 
 
אותי? הבטתי לשמים בבושה. מופתעת. כמה נפלאות הן דרכיך אבא יקר שבשמים…
 
פעם בשבוע היא חיכתה לי, וכשסיימתי את ההתנדבות התיישבנו זו לצד זו ודיברנו. כל שבוע, ולפעמים גם בטלפון. היא כל כך רצתה לדעת עוד ועוד דברים, וזה הפתיע אותי. התודה הגדולה שאמרה על העזרה והחיזוקים הביכו אותי לא מעט פעמים. כי באמת התביישתי. אני עוזרת לה? אני זו שתומכת בה?
 
כי בדרך המדהימה הזו שרק בורא עולם יודע לארגן ולתזמן, למרות הקושי ללכת הצלחתי לתמוך ולעזור.
 
לפעמים אני שואלת את עצמי, 'ציפורה, מי באמת תמכה במי?'
 
היא סיפרה לי על קשייה, אבל היא לא ידעה על הקשיים שלי. הסבתי לה (או שמא לי?) למה צריך לנהוג כך ולא אחרת. הצעתי לה (גם לעצמי) איך לדבר עם הבוס שלה. יעצתי לה לחזק את הקשר עם בעלה, כי רק היא יכולה לתמוך בו. כי היא (זאת אומרת, אני?) חזקה. לימדת אותה כמה חשוב להעניק את כל כולי (כל כולי?) לילדים. שהיא הכוח שלהם (בטח שגם אני!) ושילדים הם הנחת הכי גדולה שיש. ילדים זה שמחה ובהמשך, בעזרת השם, יבואו גם הנכדים. ככה הגן שלה (שלי!) יפרח והיא תודה בלי סוף והיא כל כך תשמח (גם אני, לא פחות ממנה).
 
הקב"ה מתגמל אותנו בלי סוף, מפנק אותנו עם המון חוויות מפתיעות ומרגשות. חלקן, על ידי האנשים הנפלאים והמיוחדים שאנחנו פוגשים, או דרך הילדים שלנו שזקוקים לנו בלי סוף, דרך הקשישה שביקשה עזרה ואחר כך חייכה חיוך מודה ושמח, דרך השמחות הקטנות שהוא משבץ אותן במקומות שונים בפאזל של חיינו, דרך הדמעות ברגעים הקשים, דמעות מנקות ומטהרות.
 
וזה הכוח שהוא נותן לנו להתקדם עוד ועוד, להיות גדולים מהחיים כמו האנשים הכואבים והמיוסרים מהמחלקה בה אני מתנדבת.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  –בכתובת teilot1@walla.comאו לבקר באתר גם ציפור מצאה בית– רפואת הרמב"ם.