גולות בקופסת נעליים
חמש דקות של מחויבות מתוקה ליקרים לי הפריעה לי בראש כמו גולות משקשקות בקופסת נעליים במשך חודשים. וזה מעצבן. עוד מסר משמים, הייתי אומרת.
"ראית את הפוסט האחרון בבלוג של הרב אליעזר רפאל ברוידא?" שאלה אותי אימי מחדר העבודה שלי. מטון הדיבור שלה אפשר היה להבין, בלי שום צל של ספק, שמדובר פה במשהו רציני ולא בעוד עניין או נושא שמעורר אותנו לדיון נוקב וסוחף.
רצתי לחדר והתיישבתי ליד אמא. סובבתי את המחשב אלי וקראתי במה מדובר, ואז ראיתי תמונה של הרב שלי, הרב ברוידא, מאושפז בבית החולים בגלל שלא חש בטוב. הייתי בשוק, אבל החיוך על פניו הוכיח שהאמונה שלו הייתה בהילוך גבוה מאוד. נשמתי לרווחה. קראתי במהירות את הפרטים וחשבתי לעצמי על מה אני צריכה להתפלל, ואז הכתה בי ההבנה שמנקרת לי בראש כבר מספר שבועות.
אנחנו צריכים להתפלל על בסיס יומי על האנשים שאנחנו אוהבים. אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע מאוד פשוט וברור אז למה בכלל לכתוב את זה? ובכן, העובדה היא, שבחיים שלי אלה אותם דברים "פשוטים" שנוטים להידחף הצידה למקום הזה שנקרא "אחר כך". וחוץ מזה, כשמשהו נשמע כל כך קל, גם קל מאוד להתעלם ממנו.
החיוך על פניו הוכיח שהאמונה שלו הייתה בהילוך גבוה מאוד…
זה די מביך להודות, אבל כשקראתי פעם באחד מספריו של הרב שלום ארוש, על העצה שהוא נתן – להתפלל על כל ילד כל יום לפחות חמש דקות, צחקתי לעצמי. "חמש דקות?! זה הכל! מה הבעיה!". אבל הרשו לומר לכם, שאותן חמש דקות של מחויבות מתוקה ליקרים לנו הפריעה לי בראש כמו גולות משקשקות בקופסת נעליים כבר כמה חודשים. וזה מעצבן. למה? כי עוד לא הצלחתי לעשות את זה, לקיים את העצה המתוקה של חמש דקות תפילה, לא יותר. אירוני, לא? עוד מסר אוהב מהשם, הייתי אומרת.
אתם מבינים, יש עוד גולות בקופסת הנעליים הזו שבראשי. לזכור להתפלל על בעלי, על הילד, שאר בני המשפחה, המשפחה המורחבת, עם ישראל, הרב שלי, כל מה שאני צריכה ורוצה, על האמונה… בקיצור, על כל מה שיש לי להודות לבורא עולם. וכמו שהרשימה שלכם ארוכה, תהיו בטוחים שגם שלי… חשבתי לפצוח בתפילה יומית קטנה ולהעיף את הגולות האלה אחת אחרי השנייה החוצה, אבל הפעם משום מה זה לא כל כך הצליח לי.
מאמרים נוספים בנושא:
כל האנשים היקרים והמצבים הנפלאים שאני באמת רוצה לדבר עליהם עם בורא עולם, לא תמיד (על מי אני עובדת?) מקבלים את זמן התפילה שאני צריכה להשקיע בהם. אלא אם כן, חלילה, מופיע משבר. זה הרעיש לי בראש כבר תקופה. והנקודה הזו היא הדבר שקפץ אלי מתוך השורות כשקראתי את הפוסט בבלוג של הרב ברוידא, הוא הדבר עליו אני צריכה להתפלל.
הבנתי שאני, פשוט, צריכה להתפלל. אני לא צריכה איזה משבר חלילה שיעורר אותי.
כל כך קל להפוך משהו לשגרה, אפילו את התפילה האישית. "תודה לך על זה ועל זה ועל זה. ובבקשה תעזור לי עם זה ועם זה ועם זה…." אני נלחמת בזה, במיוחד במרוץ החיים העמוס והמטורף שלי, דבר שיותר מכל אני צריכה להתפלל עליו בתפילה האישית שלי.
מתי הייתה הפעם האחרונה בה התפללתי באופן אישי ולא ככה מלמעלה על הרב שלי? על בעלי? על הבן שלי? על כל האנשים החשובים והיקרים שבחיי? מתי באמת חיפשתי והידקתי את הקשר עם בורא עולם תוך כדי התפילות, למשהו עמוק וחשוב, או שמא הן הפכו למעין רשימת-לעשות ובקשות וסימון 'וי' כשדברים קורים? האם אני באמת מאמינה שהתפילות שלי מסוגלות לשנות את העולם? האם אני באמת מודעת לעובדה שלתפילות שלי יש את היכולת לעזור ולהרים את היקרים לי?
המחשבות הללו רקדו במעגלים מסביב לראשי במשך שבועות, ואני שונאת להודות, אבל התעלמתי מהן. התמונה של הרב ברוידא בבית החולים הייתה קריאת התעוררות גדולה מאוד להתחיל לתת תשומת לב למחשבות והשאלות הללו – להפסיק לתת לדברים "הקלים" להחליק למקום של "אחר כך". אלא פשוט, להתפלל.
אין לי מושג איך אעשה את זה ואיך אבצע את כל התפילות האלה, אני חושבת שאני צריכה להתפלל גם על זה. אבל עמוק בתוכי יש משהו שאני כן יודעת:
הדבר החשוב הוא שאני רוצה להתפלל! שאנחנו רוצים את הקשר עם בורא עולם, אבא היקר שלנו בשמים, לספר לו הכל – גם על האנשים הנפלאים שהוא הכניס לחיינו – ולבקש ממנו להדריך אותנו בכל תחום בחיינו כל יום.
צריך פשוט, להתפלל. רק להתפלל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור