דור א

נראה לי שפינק-פלויד כאילו ניבאו את העתיד כששרו בתחילת שנות ה-80 את "קהות נוחה", שיר שמתאים לנו היום, דור א.

4 דק' קריאה

רחלי רקלס

פורסם בתאריך 05.04.21

נראה לי שפינק-פלויד כאילו ניבאו
את העתיד כששרו בתחילת שנות
ה-80 את "קהות נוחה", שיר שמתאים
לנו  היום, דור א.
 
 
לאחרונה הצלחתי להגיע לחברה משנים עברו בעזרת הפייסבוק. אח, כמה שאני שונאת את הפייסבוק… אז למה אני שם? כי אני משתמשת בו להפיץ את המילה 'אמונה' בכל רחבי העולם (וגם לפרסם את המאמרים שלי…). בימינו, אם אתה רוצה להיות בקשר עם מישהו, אתה פשוט צריך לחפש אותו 'אונליין'. ולפני שאמשיך לקטר ולהתלונן, תנו לי להגיע לנקודה: כשהסתכלתי בתמונות של חברה שלי, כדי להתבונן מעט על מה שהיא עשתה בחיים שלה, נתקלתי בתמונות שלה ושל עוד כמה חבר'ה עושים כיף חיים בפאבים ובמסיבות. כשאני אוחזת ביד אחת את בן הארבעה חודשים (כדי שיירדם) וביד השנייה את העכבר ומקליקה, הבנתי שחלק ממני (קשה לי לומר את זה…) מקנא בחופש שלה. לשבריר שנייה, נתתי למוחי לנסוע חזרה בזמן 'לימי הנעורים המשובחים', כשהחיים היו רעננים, ממש לא רציניים, וכשהמושג 'אחריות' לא היה בכלל בלקסיקון שלי. החיים היו כיף.
 
באמת?
 
תוך כדי מסע ההיסחפות שלי בזמן נזכרתי בטעם של הלילה, כשאני שומעת את המוסיקה הרועשת ברקע, כשאני רוקדת ברחבת הריקודים, כשאני מרגישה את התחושה שליוותה אותנו אז, את הזיעה של האנשים, בועות השמפניה ועשן הסיגרים והסיגריות שמילא את חלל האוויר. גרתי במיאמי, מקום מלא תיירים ותיירות יפים ויפות, שהגיעו למועדוני הלילה בהם ביליתי ורקדתי, כשישבנו ליד שולחנות עם נר דולק. נשמתי עמוק והתענגתי על אותו רגע שעלה בזיכרון.
 
צרחות הילדים שלי שהגיעו מהחדר השני הוציאו אותי מבועת הזיכרון. בין-רגע הפכתי מרווקה, בחורה שמחה ומוצלחת, לאישה עייפה ואמא לארבעה ילדים (ותזכרו, אני לא מתלוננת!). מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו, נתתי למוחי להרחיק נדוד לאותה נקודת חיים שעלתה בתחילת הערב בזיכרון. האם זה באמת היה כזה אדיר, מענג, מעורר השראה כמו שאני זוכרת אותו? התחלתי לתהות…
 
כשחפרתי במה שנקרא 'תחום חוסר האחריות' הבנתי שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין עובדות לבין פנטזיות. עובדה: הייתי רווקה, הלכתי למסיבות, פאבים ומועדונים בתדירות גבוהה, אבל מעולם לא סיימתי לשתות את כוס האלכוהול שהזמנתי. פנטזיה: הבילויים היו כמו אפיזודה של קרדשיאן ושות' או משהו כזה. עובדה: מועדוני לילה מלאים באנשים (כמו סרדינים בשימורים) מזיעים, צפופים, נדחקים ליד הבר כמו דגים שנתפסו זה עתה ברשת. עובדה: כולם מסתכלים על כולם בעין רעה, בוחנים את האדם מולם (ויש שם מלא) מכף רגל ועד ראש וממש לא כדי לתת לך מחמאה. עובדה: אין מקום לשבת אלא אם כן משלמים הרבה כסף על שולחן עם עוד 12 אנשים, כשכל אחד מהיושבים מנסה לסחוט מתוכו את ה'קול-גאי' והנונשלנטיות שבו. עובדה: המוסיקה מפוצצת את האוזניים. אי אפשר לשמוע אחד את השני בלי לצעוק, אלא אם כן הסתתרו להם מיקרופונים סודיים מתחת לחולצות הדולצ'ה גבאנה הצמודות (ואני מדברת על הגברים!).
 
עוד קצת זיכרונות ועוד שאלות עולות ומציפות את הראש. למה בכלל אנשים הולכים לשם? מה הם מחפשים? ובכלל, מה העיקרון שעומד מאחורי מוסיקה שמפוצצת לך את עור התוף? ואז התחלתי להבין משהו: אנחנו חיים בדור שמופצץ בדברים פיזיים מהרגע שאנחנו מתעוררים (מהשעון מעורר) ועד לרגע בו אנו עוצמים את העיניים (מול הטלוויזיה). באמצע, יש לנו את האייפון-אייפוד ושות', הרדיו, חדשות הבוקר, הקפה בדרך לעבודה, שלטי חוצות ש'נדבקים' לנו לפנים מכל פינה ברחוב, חדשות הערב, תוכניות בטלוויזיה, המסעדות והקניונים שיש היום בכל פינה. אין מחסומים לשום דבר! אף אחד לא מתרגש משום דבר. כולם אדישים.
 
כן, באופן רשמי אני מכריזה על הדור הזה בשם 'דור א' – דור האדישות. הפכנו לחסרי רגישות לכל מה שקורה סביבנו, החושים התקהו. כל עוד לא חטפנו את הסתירה בפנים, רובנו לא ניתן את דעתנו או נגיב לשום דבר. העיניים התקהו והפכו אדישות למראה אנשים לא צנועים – בחיים או בתמונות. האוזניים התקהו והפכו אדישות לרכילות, לשון הרע, ולדבר הרועש והמזיק הזה שנקרא מוסיקה של ימינו. הן כל כך התקהו, האוזניים שלנו, שאנשים רבים שומעים את המוסיקה הרבה מעבר למה שהאוזן יכולה לסבול. חוש הטעם שלנו התקהה והפך אדיש לארוחה טובה ביתית. במקום, אנחנו מעדיפים ללכת לאיזו מסעדה של אוכל מהיר ולאכול מכל הבא לפה. אוכל שגורם לך לרצות לאכול עוד ועוד ולהקהות לך גם את בלוטות הטעם.
 
זוכרים את השיר 'קהות נוחה' של להקת פינק פלויד (Comfortably Numb מתוך האלבום המפורסם "החומה")? טוב, נראה לי שהם הקדימו את המאוחר. קהות, זה לא מושג של אז, זה היום. כשאני מתבוננת על זה אני מגיעה להבנה של המקום בו הדור הזה אוחז. הבעיה הרבה מעבר לחמישה חושים וזהו. הקהות הזו פגעה גם ברגשות שלנו. כבר לא מכבדים אחד את השני. כי פשוט חייבים לומר משהו, לתת איזו 'ביקורת בונה' כמו שהרבה אנשים מתרצים את חוסר הטאקט שלהם, וזה עוד בלי להזכיר את קהות החושים שפיתחנו בכל הקשור לצניעות, טהרה וכדומה. ואם זה הדור שלנו, אז מה יהיה עם הדור הבא?! ילדי הדור הבא נכנסים למצב הזה בלי לומר מילה. זה מובן ו'מקובל' היום בחברה להיות הורה לילד בלי לדעת מי האבא, לחיות בשניים ללא חופה וקידושין. הדור הבא ייוולד ל'נורמות' הללו ומבחינתו זה יהיה בסדר, כך חיים.
 
הקהות הרגשית הקהתה את הלב שלנו, וזו הטרגדיה הגדולה. כמה מאיתנו באמת מרגישים את הכאב של הזולת? כשאנו שומעים על חבר או בן משפחה חולה, או מישהו שחווה גירושין כואבים או מאבד את העבודה – האם אנחנו באמת מרגישים את הצער וההתמודדות שלהם בלב שלנו? או שמא זה כאב חיצוני-שטחי של 'אה, אני ממש מצטער/ת שזה קרה לך…' ושתי דקות אחרי זה ממשיכים כאילו כלום לא קרה? כשאנו רואים חסר בית זרוק ברחוב מתחנן לכמה מטבעות רק כדי לאכול משהו, כמה פעמים המשכנו ללכת כאילו לא ראינו אותו בכלל? חשבנו איך זה מרגיש אם היינו במקומו חלילה? אנחנו מודים לבורא עולם על קורת הגג שנתן לנו ועל האוכל במקרר? נראה לי שהאנשים היחידים שבאמת מרגישים את כאב הזולת הם רק הצדיקים. הם היחידים שמתפללים על כל עם ישראל גם אם הם לא מכירים אותנו. הם מתחננים לבורא עולם שיפתח את ליבנו ויעשה סוף לכל הסבל של כולם. ומדהים עוד יותר, לפעמים אנחנו אפילו לא מרגישים כמה אנחנו באמת סובלים. עד כדי כך. אנחנו לא מרגישים את הכאב של הנשמות שלנו שבוכות בגלל העבירות שלנו. אנחנו לא רואים את הברכות שזכינו בהן, אותן ברכות שהמרנו בדינים לא קלים מעל ראשינו. אנחנו לא רואים איך אנו מטים את המאזניים של כל העולם. מתי כן? כשהעולם מתחיל 'לבעור', כשמשהו קורה.
 
אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש שוב בלב? אני חושבת שהדרך היחידה היא להתרחק מהמציאות המתוארת לעיל. במקום לצאת לבלות, להיות עם המשפחה וליהנות מזמן איכות בשבת, בחגים ובחופשים. להתחבר לאישה/בעל והילדים אחרי שבוע מטורף של ריצות בית-עבודה-סידורים. לכו לטייל עם הילדים, שחקו איתם בפארק, למדו להעריך את היופי של הבריאה. יש כל כך הרבה דרכים למשוך את עצמנו למצב בו נרגיש שוב באמת – ובעיקר ברוחניות. סלקו את כל העיתונים, האתרים והפייסבוקים למיניהם ותתחברו לאמת – לחברים אמיתיים, לבורא עולם. מתי קראתם בפעם האחרונה את הספר בגן האמונה? אתם יודעים, גם אוכל כשר הוא דרך להרגיש שוב בלב, משום שמאכלים אסורים מטמטמים אותו, הופכים אותו לחסר רגישות. בקבלה יש הסברים רבים על מה שזה עושה לאדם.
 
ובעיקר, התפילה האישית (ההתבודדות) יש בכוחה לגרום לנו להרגיש במלוא העוצמה. היא הכלי להשיג את הרגש, לעורר את החושים ולזכות ליותר מוטיבציה בחיים.
 
ובמקום להיות 'דור א' – של אדישות וקהות החושים, בוא נהיה דור א – של אהבה, אמונה ואחדות עצומה.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. עליזה מיכאל

י"ב אב התשע"ב

7/31/2012

תגובה למאמר בכל בוקר לאחר קריאת ברכות השחר אני באתר ואני רוצה לציין זה פשוט מדהים כל הקשיים שאני נתקלת בהם במהלך היום למחרת בבוקר אני מקבלת תשובות דרך המאמרים תודה על העבודת קודש המדהימה שלכם שהקב"ה יצליח את דרכיכם בהפצת האמונה ושאני יזכה בכל יום להתבודדות תתפללו עלי על כך ה' ישמור את כל מערכת ברסלב אין לכם מושג איזו עבודת קודש אתם עושים.

2. עליזה מיכאל

י"ב אב התשע"ב

7/31/2012

בכל בוקר לאחר קריאת ברכות השחר אני באתר ואני רוצה לציין זה פשוט מדהים כל הקשיים שאני נתקלת בהם במהלך היום למחרת בבוקר אני מקבלת תשובות דרך המאמרים תודה על העבודת קודש המדהימה שלכם שהקב"ה יצליח את דרכיכם בהפצת האמונה ושאני יזכה בכל יום להתבודדות תתפללו עלי על כך ה' ישמור את כל מערכת ברסלב אין לכם מושג איזו עבודת קודש אתם עושים.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה