דרכו של צדיק

יראה ואהבה מקבלים מן הצדיק. הצורך למשול בגוף ובכל תולדותיו, גם כן מקבלים מהצדיק על ידי ראיית פניו ונתינת צדקה. אם כן, הייתכן ששני שליש מתפקיד האדם עושה עבורו הצדיק?!

6 דק' קריאה

הרב שמחה גולשבסקי

פורסם בתאריך 06.04.21

יראה ואהבה מקבלים מן הצדיק.
הצורך למשול בגוף ובכל תולדותיו, גם
כן מקבלים מהצדיק על ידי ראיית פניו
ונתינת צדקה. אם כן, הייתכן ששני שליש
מתפקיד האדם עושה עבורו הצדיק?!
 
 
רבינו הקדוש אמר: "הקב"ה מנהיג את העולם יותר יפה מקודם" (שיחות הר"ן ש"ז). וכתב רבי אברהם בן רבי נחמן, שאף ששיחה זו נסובה על עניינים גשמיים, בכל זאת מובן גם שהמכוון הוא אף לעניינים רוחניים (שיחות וסיפורים ל"ג).
 
עניין זה, שהנהגת העולם נעשה יותר יפה מצריך הסבר. מאיזה טעם הייתה הנהגת העולם פחות יפה בעבר, ולמה זה אמור להשתפר כעת? האם כל כך עלינו על קודמינו, שאנו זוכים להנהגה יותר טובה?
 
אמרו חז"ל: "ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם: דוד ואסא יהושפט וחזקיה. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן". עמד אסא ואמר: "אין בי כוח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן". עמד יהושפט ואמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא הריני אומר שירה ואתה עושה" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן". עמד חזקיה ואמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן" (ילקוט שמעוני, שמואל קס"ג).
 
נקודה נפלאה יוצאת מדברים אלה: ככל שהאדם יותר מוגבל – אז הקב"ה עושה בשבילו יותר!
 
אצל דוד המלך היה הניצחון בדרך הטבע, ואילו אצל חזקיה, שלא היה יכול להילחם כדוד, עשה הקב"ה ניסים גלויים.
 
לכאורה זאת היא כוונת רבינו על מה שאמר: ש"הקב"ה מנהיג את העולם יותר יפה מקודם" – אין זה מרוב מעלה, אלא אדרבה, ירידת הדורות גורמת שכל תקופה דורשת יותר גילויים לחזק את האמונה. וכבר כתב רבינו: "שכל מה שהוא קטן ביותר ורחוק ביותר מהקב"ה – הוא צריך רבי גדול ביותר" (ליקו"מ סימן ל).
 
וכן אנו מוצאים בדרכי העבודה, שהאר"י הקדוש ז"ל שהיה בדור של עקבתא דמשיחא – כדברי תלמידו רבי חיים ויטאל זצ"ל – גילה ברוח קודשו סתרי תורה לבאים אליו, ונתן לכל אחד תיקון הצריך לו, איך לתקן לפי שורש נשמתו של החוטא. אבל עדיין היו נחוצות התעניות. אולם כשנתגלה רבי ישראל הבעש"ט הקדוש, ביטל את עניין התעניות וחידש שצריכים לעבוד את ה’ מאהבה ומתוך שמחה. והעמיד הבעש"ט את תלמידיו הגדולים שיקרבו את הציבור לתשובה. ופירש מה שאמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים" – כלומר, הצדיקים שמקרבים את הרבים לתשובה והם נעשים בעלים על התשובה – "אין צדיקים גמורים (הדואגים רק לעצמם) יכולים לעמוד"…
 
אולם, גם הבעש"ט, אף שהציל הרבה מזרועות הייאוש וממלתעות הסיטרא-אחרא (הצד האחר, הטומאה), לא לקח על עצמו את האחריות לתשובתו של כל אחד ואחד.
 
הגדיל לעשות רבינו, שייחד עדים ואמר: "גם כי ימלאו ימי, אז אחר הסתלקותי מי שיבוא על קברי ויאמר שם העשרה קפיטל תהלים ויתן פרוטה לצדקה, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאו מאוד מאוד ח"ו, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו" (שיחות הר"ן קמ"א).
 
ואמר רבינו: "מה אתם יכולים לעשות תשובה? וכי מספיקים ימיכם וכוחכם – כולכם – לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם? רק אני עושה תשובה בשבילכם, ויש לא-ל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה, רק העיקר מעתה לא תעשו עוד וכו’" (חיי מוהר"ן ד"ש). וכן אמר: "הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאוד" (חיי מוהר"ן שי"ד).
 
עוד אמר: "שכל אחד מאנשיו בודאי יזכה בסוף לבוא בזה העולם למה שצריך, שיאריך ימיו ושנותיו… עד אשר יזכה לבוא לעניינו ולמדרגתו הקדושה שהוא צריך לבוא בזה העולם" (חיי מוהר"ן ש"ב).
 
אין מנוס מן המסקנה, שרבינו הנהיג הנהגה חדשה לגמרי שלא הייתה קיימת לפניו. כמו חזקיה המלך בשעתו, שפעל שהוא ישן על מיטתו וה’ ילחם לו – בלי לרדוף בלי להרוג ואפילו בלי שירה – שזו בודאי הנהגה חדשה שלא הייתה קיימת מקודם, כמובא בחז"ל כנ"ל, כמו כן פעל רבינו שמי שרק יבוא אליו ויתקשר אליו באמת – רבינו בעצמו יעמוד לצידו ויהיה אחראי עליו שלא יאונה לו כל רע, ושיתקן את כל הדרוש תיקון ויגיע למדרגתו בקדושה.
 
חז"ל אומרים: "אין הקב"ה בא בטרוניא (בטענה) עם בריותיו" (ע"ז ג). ככל שמתקטנים הדורות ומתמעטים הלבבות, שולח הקב"ה בכל תקופה צדיק שיורה לנו את הדרך – לפי כוחנו אנו, כמו שצמצם הקב"ה את עצמו בעת מתן תורה, כדי שכלל ישראל יוכלו לקבל את ההופעה האלוקית בהר סיני, כך בכל זמן וזמן מתאימים הצדיקים את הדרך בעבודת ה’, כמו שהאריז"ל בדורו גילה סתרי תורה, וכן הבעש"ט הקדוש בדורו שהכניס בתוכנו את הדרך של אהבת ה’ והשמחה בו.
 
כמו כן הופיע רבינו בשעתו ללחום את מלחמתנו מיד הסיטרא-אחרא האורבת על הנפשות החלשות של עקבתא דמשיחא אשר אין בכוחותיהם הדלים היכולת לעמוד מולה. רבינו הוא בחינת "אבן השתיה", "קודש הקודשים", המאיר בדעת עליון עד שאין הסיטרא אחרא יכולה לסבול גודל קדושתו ומוכרחה להרפות מטרפה (עיין ליקוטי הלכות הלכה ק"ש הל"ד באורך מזה, ושער הכוונות עניין דרושי הלילה, דרוש ז ד"ה אמנם).
 
* * *
 
על פי האמור בהקדמה זו יש לנו להתייחס לעצות המוזכרות בספר ליקוטי מוהר"ן, שלא נחשוב, למשל, שמטבע הדברים אמירת עשרה פרקי תהלים מתקנת פגמים וכו’, אלא נדע שזה רק בכוחו של אותו זקן שבקדושה. בזה שאנו עושים את שלנו באמירת העשרה פרקים, הצדיק עומד לצידנו ורב את ריבנו נגד מבקשי נפשנו, עד שמחזיר לנו את כל האבידות.
 
בתורה ד’ בליקוטי מוהר"ן, כתוב שעל ידי ראיית הצדיק ונתינת צדקה לצדיק ניצול מכל המידות הרעות הנובעות מארבעת היסודות, וכאשר מתוודה בפני הצדיק אז הצדיק מדריך אותו בדרך הישרה כפי שורש נשמתו.
 
לולא הקדמה זו היו הדברים בלתי מובנים – שהאדם יהפוך את טבעו וישנה את מידותיו מן הקצה אל הקצה? הרי זו אחת מן העבודות הקשות ביותר וצריך להרגיל את עצמו בזה הרבה מאוד זמן, כמבואר ברמב"ם (הלכות דעות פ"ב). וגם החסיד רבינו יונה שחקר את הנושא של תשובה לא הזכיר שמץ מזה. אדרבא, הוא כותב בשערי תשובה (שער א’ אות י): "הנה הבורא נפח באפיו נשמת חיים, חכמת לב וטובת שכל, להכיר ולירא מלפניו, ולמשול בגוף בכל תולדותיו".
 
הוא מנה שלושה תפקידים עיקריים שהאדם נדרש למלא: א. להכיר את בוראו, ב. לירא ממנו, ג. למשול באיבריו, כלומר להתגבר על המידות הרעות הנובעות מטבעו.
 
במה שנוגע למידת היראה, כתב רבינו (ליקו"מ סימן י"ז), שיראה ואהבה מקבלים מן הצדיק. לעניין הצורך למשול בגוף ובכל תולדותיו – גם כן מקבלים מהצדיק, על ידי ראיית פניו ונתינת צדקה. אם כן, הייתכן ששני שליש מתפקיד האדם בעולמו עושה עבורו הצדיק?!
 
אולם, לפי האמור, אין בכך שום סתירה, בדורות הראשונים שהיו חזקים באופי היה מוטל על כל יחיד לתקן את עצמו בכוחות עצמו, אבל בדור של רבינו נשלח הוא משמים לקיים את המקרא "כי ימוך אחיך והחזקת בו". עדיין חייב האדם להגיע ליראה ולתקן כל מידה רעה, אבל כבר לא מצפים ממנו שיעשה זאת בכוחות עצמו.
 
ולא עוד, אלא שכאן התגלה יסוד חדש, שכבר מוכרחים לקבל את התיקון דווקא על ידי הצדיק. "אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבים לצדיק האמת שבדור. קודם שנמצא הצדיק בעולם יכולים להתקרב להשם יתברך בעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן, כי אם כשזוכים להתקרב אליו" (חיי מוהר"ן רצ"ט).
 
ואפשר שמטעם זה מתחילים את תפילת "שמונה עשרה" בהזכרת האבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב, במקום לומר אלוקים של חסד, דין ורחמים, היות והאבות תיקנו כל אחד את המידה שלו, לכן היום כדי לעורר מידות אלה למעלה מוכרחים לעשות זאת על ידי התקשרות אליהם.
 
ישנם דברים, על פי האמור, שגילה וחידש רבנו בעצמו, וישנם על ידי הצדיקים שהיו לפניו, ומכיוון שכל ספר הזוהר הקדוש הוא מלא מגילויים של רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו ע"ה, והאריז"ל בשעתו הרבה לגלות דברים נסתרים לרוב, כמבואר בכתביו, וכן הבעש"ט הקדוש הנהיג הנהגה חדשה בעבודה ה’ ממה שהיה לפניו – שוב אין לנו לתמוה מהשגות חדשות שאנו מוצאים בספרי רבינו ובשאר ספרים ההולכים על פי דרך הבעש"ט, שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים.
 
ונשאלת השאלה, וכי בשביל דבר קטן כמו התקרבות לצדיק כבה קונה האדם את עולמו הנצחי? אולם אחרי שנתעמק בזה, נמצא שזה לא דבר קטן כלל וכלל, שהרי תנאי אחד יש בכל עניין ההתקרבות והוא – שזה יהיה עם אמת! אנחנו חייבים להכיר את ה’ עם אמת, ולהכיר את מגרעותינו עם אמת, ולהתקרב לצדיק עם אמת.
 
הבעיה היא שהאדם נצמד לשקר ולא לאמת, ואינו רוצה להכיר את מגרעותיו, גם המחשבה על התכלית – שמתקרב היום בו יאלץ לפנות את מקומו ולנטוש את השאיפות לעולם הזה שכולן שקר – מעציבה אותו.
 
רק לאחר שהאדם מפצח את הקליפה הקשה של השקר העוטפת אותו מכל עבר, ותופס את מצבו על נכון, רק כשמכיר את אפסיות העולם הזה ופיתוייו, מסוגל הוא להכיר את בוראו ולעבדו באמת, וכדברי רבינו: "להאיר בתוך החשכה לא צריכים בתחילה הרבה אמת, מספיק אפילו כמה מילים – אבל מילים אלה חייבים להיות אמיתיים" (ליקו"מ קי"ב).
 
לכן אמר רבינו שמי שיבוא אליו גם אם הוא מלא קנאה ותאווה, מוכן הוא לטפל בו, אבל אם הוא גם דורש כבוד אז אין מה לעשות. כל זמן שאדם מכיר את פגמיו, הצדיק יכול להושיט לו עזרה, אולם כשעדיין שקוע בשקר, זה בלתי אפשרי.
 
אמר רבינו: "אין לי מה לעשות בזה העולם כלל. רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך, אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו, אז אני יכול לתקנו וכו’" (חיי מוהר"ן ש"ז).
 
שניקח בחשבון את גודל הסנוור הקיים בעולם מהטכנולוגיה, הפוסעת בצעדי ענק, את ההתפתחויות הכי חדישות בעולם, בשטח של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אף עבור אלה המתנזרים ממכשירי הקדמה כבר הוכנו תילי תילים של בלבולים והבל כדי לבלות את הזמן היקר מתוך קטנות המוחין, עד שנשאר כלי ריק וידו על התחתונה… נמצאת המלחמה "פנים ואחור" – כלשון ה"מסילת ישרים". ממילא מובן מדוע זכינו לצדיק יסוד עולם שלוחם את מלחמתנו, והמתקן את נפשותינו.
 
ועדיין פלא הוא, שאחרי כל ההבטחות של רבינו הקדוש, עדיין מעטים הם הפונים אליו (הגם שבתקופתנו יש התעוררות ונהירה גדולה), ורבנו בעצמו התפלא על זה ואמר: "אילו היינו רואים אוצר היינו רצים בודאי אליו והיינו חופרים ומלכלכים עצמנו ברפש וטיט בשביל לחתור אחריו ולמצאו, והלא אני אוצר של יראת שמים, ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו?" ושאלו – "איך אפשר לקבלו?" והשיב: "עם הפה והלב צריכים לחתור ולבקש, בפיך ובלבבך לעשותו" (חיי מוהר"ן רצ"ה).
 
היות והיום ניתן להגיע לכל המדרגות, בקלות, על ידי ההתקרבות לרבינו הקדוש, לא פלא, שאין הבעל דבר (היצר הרע) חפץ בהתקרבות זו, וכאן היא הבחירה שלנו.
 
זכינו לראות אצל אנשי שלומנו מהדור הקודם, בעלי השגה שאכן היטיבו להעריך את האוצר הגדול, אחד ומיוחד מהם היה רבי שמואל שפירא זצ"ל שעל אף היותו בטבעו שתקן גדול, לא הצליח לעצור בתוכו את געגועיו וכיסופיו לעניין רבינו ולציונו הקדוש.
 
לכל אלה שמבינים שהאוצר האמיתי הוא האוצר הרוחני, מבשר בספר חיי מוהר"ן (רצ"ד): "היה נראה בחוש שכל מי שנתקרב אליו נתמלא תיכף יראה גדולה ועצומה ונתלהב מאוד לעבודת השם יתברך אשר לא נראה כזאת. וגם עכשיו עדיין יראתו הגדולה גנוזה בספריו הקדושים, וכל מי שעוסק בהם באמת ובתמימות בא אליו יראה גדולה ומתעורר מאוד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש".

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה