הדמעות של לאה

עם הזמן, אלמד לעשות זאת
גם בנוכחות אנשים. אולי אפילו
אשים בתיק שלי חבילת טישו
למסיבה הבאה…

חלק מחברותיי אמרו לי פעם, שהן נעשות רגישות מאוד בעיקר במסיבות הנערכות בגן הילדים. אני לא בדיוק הטיפוס שבוכה בציבור. אין לי אפילו טישו בתיק. אבל את המסיבה האחרונה שהתקיימה בגן עזבתי עם דמעות.

המסיבה התעכבה, כרגיל. אפילו איחרתי עשר דקות מעבר לזמן המצוין על גבי ההזמנה, בתקווה שכך אמנע מההמתנה הארוכה. אחרי כמה צילומים והחלפת שלום עם מספר אמהות, התיישבתי על כסא נמוך המעוצב לילדים בני חמש, וקיוויתי שהמסיבה תתחיל.

אישה נוספת שהגיעה התיישבה לידי. גבוהה עם גוון עור בהיר, עיניים כחולות עייפות ופאה בלונדינית. לאה הייתה צריכה לכופף לא מעט את קומתה כדי להתאים עצמה לכסא הלא כל כך מתאים לה. נראה כי היא ויתרה על הילת הנוחות, ואילו אי-הנוחות שאני חשתי גדלה יותר ויותר ככל שעבר הזמן. עשרים דקות עברו מהזמן שצוין בהזמנה, והמסיבה עדיין לא התחילה.

למרות שלאה מדברת עברית רהוטה, היא לא נולדה בישראל. היא עלתה לארץ לפני כ-15 שנים מברית המועצות לשעבר. כאשר ישבנו זו לצד זו, ניסיתי לדמיין אותה כילדה רוסיה קטנה עם קשת לבנה על ראשה ומטפחת אדומה של ארגון הנוער הקומוניסטי – קומסומול – על צווארה.

"איך הגעת לכאן?" שאלתי.

לא שהתכוונתי להיות חטטנית, אבל החלומות בהקיץ על חייה של לאה בעבר שחררו את השאלה הזאת פשוט החוצה.

מתגובתה, הבנתי שהיא לא נתנה דעתה לעניין כאילו הייתה זו שאלה חטטנית. להיפך, היא קיבלה אותה באהבה וכאילו ציפתה לה.

"גרנו במוסקווה", היא אמרה, "אפשר לומר שחיינו שם טוב מבחינה כלכלית. בעלי היה מרצה באוניברסיטה ואני עבדתי כעורכת בהוצאת ספרים. תכננו לעבור לארצות הברית. כל בני משפחתנו גרים שם ורצינו להצטרף אליהם.

"הגשנו בקשה לוויזה, אך פעם אחר פעם בקשתנו נדחתה. ערב אחד, כשצפיתי בטלוויזיה, נראתה על המסך תמונה של ירושלים. התחלתי לבכות, והבכי הזה נמשך שעתיים. בכיתי ובכיתי. לא הבנתי למה, אבל אחרי שנרגעתי מעט אמרתי לבעלי שאנחנו עולים לארץ ישראל.

"לאף אחד מאיתנו אין שום קרוב משפחה כאן וידענו שגם מבחינת התעסוקה יהיה קשה. למרות כל המניעות הללו, בעלי הסכים. עלינו לישראל לא הרבה זמן אחרי ההחלטה שקיבלנו על עצמנו. התחלנו ללמוד קצת על המורשת שלנו וכך חזרנו ברוך השם בתשובה. הרגשנו שהשם מחזיק בידינו".

ברקע נשמעו צלילי האקורדיון שהחל לנגן. הילדים התיישבו במקומם במרכז הגן כשלראשם כתרים מזהב.

הם התחילו לשיר "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב"…

התבוננו בילדים הקטנים שלנו שרים את המילים הללו בכזו טבעיות, ללא כל מאמץ. חשבתי על לאה שהתייפחה מבכי באותו ערב מול הטלוויזיה אז במוסקווה כאשר ראתה את תמונת ירושלים, ועיניי התמלאו בדמעות. כולם נראו רגועים. קירבתי את המצלמה הכי קרוב שאפשר לפנים שלי כדי להסתיר את העובדה שאני בוכה.

הסתכלתי על לאה. תראו לאן הדמעות שלה הובילו אותה – היא חצתה מדינות וחזרה לדרך חיים שלא הייתה ידועה למשפחתה קרוב למאה שנה.

הסתכלתי על הילדים שלנו, יוסף הבלונדיני שלה ויוסף השחרחר שלי, שתילים רכים בגן התורה המושקים בדמעות של אמא.

עד כמה שלא היה נעים לי לבכות בנוכחות אנשים, אבל שמחתי שהרגש עדיין שם. זה יישא אותי ובעזרת השם גם את בני.

עם הזמן, אלמד לעשות זאת גם בנוכחות אנשים. אולי אפילו אשים בתיק שלי חבילת טישו למסיבה הבאה.