הזקנה מהמסדרון

מדי פעם הפוליטיקאים מדברים על הזקנה במסדרון. אבל לאיש מהם אין שמץ של מושג מה זה להיות הזקנה במסדרון. איפה היא, המתנה היפה שקיבלנו מאלוקים?

3 דק' קריאה

טל רותם

פורסם בתאריך 17.03.21

"קח" הוא אמר לי ונתן לי שני דפים תלושים (לא הצלחתי לזהות מהיכן). "נראה לי שזה סיפור טוב, כזה שירעיד את הנימים הכי קטנים של הגולשים, כי לי זה עשה את זה" הוא אמר לי. אז זה מה שאני עושה, בתקווה שניתן את דעתנו וליבנו לכל אחד מעם ישראל. וגם, ובעיקר, שלא נאבד לעולם את אחת המתנות היפות שקיבלנו מאלוקים – החמלה.
 
* * *
 
בני האהוב,
 
כילד בירושלים, בחורף, כשהטמפרטורות ירדו, היית נצמד לפני השינה לחלון הקר, מנגב את אדי המים ומתפלל לבורא עולם שבלילה ירד שלג ובבוקר תתעורר לבוקר לבן-לבן.
 
בדרכי, ניסיתי לחנך אותך לרגישות ולחמלה לזולת, והייתי מזכירה לך שמול השמחה שתהיה לך מירידת השלג, אל תשכח גם ברגעי האושר הללו שישנם אנשים רבים חסרי בית, יש אנשים שאין להם תנור בביתם ועבור רבים השלג אינו מקור לאושר ולשמחה.
 
כל כך רצית ללמוד רפואה כמו רבים מחבריך הטובים. אהבתי את תמימותכם. בעלי חלומות הייתם. לא פעם שמעתי אתכם מדברים ברצינות גמורה על כך שאם רק תתקבלו לבית הספר לרפואה, תצילו את העולם. הייתם כל כך תמימים, כל כך מלאי חמלה. ואכן רובכם התקבלתם וחלקכם הפכתם במרוצת השנים לרופאים בעלי שם.
 
אולם עד כמה גדולה הייתה אכזבתי כשנוכחתי שככל שהתקדמתם בלימודים וככל שהשנים חלפו, הרגש הפך לשכל והעניין בחמלה הפך לעניין במחלה.
 
כשסיפרתי לך לילה אחד את התלאות שעברתי כשגבי כאב והתלוננתי על חוסר החמלה במערכת שבה אתה מנהל (כן, היום אתה מנהל) התווכחת איתי, אבל שנינו ידענו כמה אני צודקת.
 
קמתי בוקר אחד עם כאב עז כפי שלא חשתי בחיי, כאב שמתחיל בגב התחתון ומקרין לרגל ימין. נסעתי במונית לרופא המשפחה. אחרי תחנונים בפני פקידה לועסת מסטיק הסכימה זו להפנות אותי לאחות. האחות הסכימה להכניס אותי לרופא לא לפני שגערה בי על כך שהגעתי ללא הזמנת תור. כאילו, חשבתי בליבי, שכאב פתאומי אפשר לתכנן. נכנסתי לרופא המשפחה, שמבלי להרים את ראשו מהמחשב ומבלי להעניק טיפת יחס אנושי, הקליד את תלונתי ונתן בידי הפניה לאורטופד. חיפשתי ללא הועיל טיפה, ממש רק טיפה, של חמלה.
 
שוב נסעתי במונית ושוב עמדתי מול פקידה חסרת רגש שהסבירה לי שאין סיכוי שאכנס לאורטופד. לאורטופד, כך הסבירה לי, מגיעים רק אחרי הזמנת תור. לבסוף, אחרי ויכוח שכלל בכי, הסכימה להכניס אותי לחדרו של האורטופד. היטב חרה לי כשראיתי שחדר ההמתנה לרופא ריק והאורטופד יושב בדד בחדרו ומעיין בעיתון…
 
ביקשתי מהאורטופד הפניה לחדר מיון, והוא הסביר לי ללא שמץ של בושה שלא כואב לי מספיק כדי שישלח אותי לחדר המיון. הופניתי לביצוע CTואחרי עשרה ימים ולילות של סבר בל יתואר חזרתי לאורטופד עם תשובת ה-CT. הפעם החליט האורטופד לשלוח אותי למרפאת כאב.
 
לתומי חשבתי, שהנה, יהיה מזור לכאבי ואולי אצליח הלילה סוף סוף לישון. לא חלמתי שהתור הפנוי הראשון למרפאת כאב יהיה בעוד חודשיים!!! אני מודה שזה היה הרגע שפרצתי בבכי והתקשרתי אליך. ועד שענית, פילחה את מוחי המחשבה – האם באמת כולם חסרי לב, חסרי חמלה שרואים קשישה סובלת ונותנים לה בלי להרגיש אפילו שמץ של רגש אשמה תור לעוד חודשיים?!?
 
מישהו חשב על כך שאני הולכת הביתה לעוד חודשיים של סבל?
מישהו בכלל חשב עלי אחרי שהלכתי משם הביתה?
 
מדי פעם הפוליטיקאים מדברים על הזקנה במסדרון. לאיש מהם, ולצערי בני, גם לך ולחבריך אין שמץ של מושג מה זה להיות הזקנה במסדרון.
 
אני הייתי הזקנה במסדרון!
 
ניסיתי להסביר לך את משמעות המושג, אבל אתה נתת הסברים על סדרי עדיפות, על חלוקת משאבים, על ההון האנושי, אך מעולם לא נתת הסבר להיכן נעלמה החמלה.
 
אני שכבתי במיטה במסדרון, מטמינה בידי האחת את הארנק שלי עמוק מתחת לכרית, ובידי השנייה מושכת את החלוק כדי לשמור על צניעותי, מנסה לחשב אם עכשיו לילה או יום, כי במסדרון המחלקה האור דולק כל היממה, מנסה לגנוב דקות של שינה עד שיעבור האורח הבא במחלקה ובטעות יזיז את מיטתי ושוב אתעורר. עוצמת את עיניי ומתפללת להירדם ולו רק למספר דקות.
 
שכבתי במיטתי עלובה ונעלבת, מנסה להבין להיכן נעלמה החמלה, מנסה להבין איך איש מכל צוות המחלקה לא רואה, ולו לרגע, איך אני מאבדת צלם אנוש.
 
כשבאת לבקר אותי וראיתי כמה קשה גם לך לראות אותי כך, ניסיתי כהרגלי להיעזר בהומור, וכשאמרתי לך שכדי שאצא בריאה מהאשפוז כדאי שאבוא בריאה מאוד – הסכמת איתי.
 
האשפוז האחרון היה הטוב ביותר עבורי, כי הוא היה האחרון.
 
באשפוז הזה חשתי שהחמלה נעלמה, לפחות החמלה לזקנה שמנדנדת כי קשה לה ומחלתה ממש טריוויאלית ולא מעניינת, סתם דלקת ריאות…
 
בלילה, כשלא הצלחתי להירדם, כשישנת וראשך על מיטתי וידי על ראשך, הבנתי פתאום שבמחלקה שיש בה 50 חולים ורק 4 אחיות אין דרך אחרת להתמודד עם קשישה כמוני. אפילו קצת כעסתי על עצמי שעוד חשבתי שמגיעה לי קצת, אבל קצת, חמלה.
 
לא אשכח את ביקור הבוקר האחרון בבית החולים כשאתה עומד לצידי אחרי לילה ללא שינה, לילה שבו סעדת אותי ודיברת אל ליבי, לילה ששנינו היינו ערים. אני מנסה לסכם את חיי ואתה גוער בי על כך שאני חושבת שסופי הגיע.
 
בביקור הרופאים הצלחתי מתוך מצוקה נשימתית אמיתית לשאול מה יהיה בסופי. הייתי כל כך מפוחדת מהלא נודע. הבנתי כבר שסופי מגיע, רציתי רק קצת יחס, קצת עידוד. תשובתו של הרופא הייתה חצי עוקצנית ונטולת כל חמלה. "גברת" הוא הסביר לי, "לא חשוב מה יהיה בסופך, עכשיו הדבר היחיד שחשוב הוא שתנשמי".
 
הבטתי בו בכוחותיי האחרונים בבוז והבנתי שבויכוח איתך שנמשך שנים, שבו אתה מנסה לשכנע אותי שיש חמלה במערכת הזו, ולא סתם חמלה אלא הרבה חמלה – אני צדקתי ואתה טעית. ריחמתי עליך שאתה עושה שקר בנפשך.
 
כמה שעות לאחר מכן חדלתי לנשום.
 
יום לפני מותי לקחת אותי לסיור בכסא גלגלים כשאני מחוברת לבלון חמצן. הסתכלתי על התמונות התלויות בבית החולים. תמונות של העיר העתיקה בשלג, בניין הכנסת בשלג, תמונות המראות את יופייה של ירושלים בשלג, אבל לא ראיתי תמונה אחת של קשישה חסרת בית בשלג.
 
ואני, מה בסך הכל ביקשתי? רק קצת חמלה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה