הידיעה משחררת

הידיעה, אם נרצה או לא, מחייבת.
היא יושבת שם בפנים, כמו איזה שריר
תפוס, מציקה, כואבת ולא עוזבת.
ועד שלא ניגשים לטפל בה, היא לא
תשחרר אותנו.

היום אני יודעת, בידיעה ברורה, שצריך לדעת. אבל לפעמים, מעדיפה שלא. לידיעה יש כוח. אפשר לנסות להתעלם ממנה אבל היא תמיד שם, בנבכי התודעה, מציצה ברגע המתאים וגורמת לתחושה לא נוחה של חוסר איזון.

כן, אני מדברת על חוקים ובירורים וגם (זו לא מילה גסה) הלכות. כי אני, בתור אחת שמנסה לחזק את יהדותי, הגעתי לשלב שבו לא מספיק לי רק לשמוע, להרגיש ולהאמין אלא צריך, מה לעשות, גם ליישם. מה שנקרא – הלכה למעשה.

יש בהן משהו, בהלכות, לא כל כך מושך, כאילו אין להן הרבה רייטינג… הן טכניות כאלו. יבשות. חסרות את הרגש, את האווירה והרוחניות, את האהבה כביכול. אפילו אי אפשר להלחין אותן לאיזה סתם פזמון קליט או לשיר מרגש וקורע לב.

וזה לא מקרה שביום ראשון בבוקר, לפני השיעור של הרבנית האהובה עליי, יש שיעור הלכות ויושבות בו שלוש וחצי נשים שמקשיבות, והשאר (ואני ביניהן) סתם מסתובבות במרפסת, אוכלות ומקשקשות. כי באמת, כשיוצא לי להגיע יותר מוקדם אני תמיד משדלת את עצמי: קדימה תקשיבי, תלמדי קצת הלכות, תחכימי. אבל כשזה מגיע ליישום, אני מקבלת רגליים קרות. מספיק לי לשמוע הלכה אחת שהרב מלמד על שבת, בשביל לחטוף פיק ברכיים מהידיעה העזה שאני בעצם מחללת שבת בלי סוף. אז אני אוטמת את אוזניי ומעדיפה לא לדעת, כמו פעם. מה שלא אדע לא יזיק לי. ואני שוב יודעת שזה דבר לא יהודי בעליל, כי עצם הבירור והשאלות זה חלק מהמהות שלנו, לברר בין טוב לרע, אור וחושך, קודש וחול. אבל אני מודה, אני מפחדת מלדעת. וראייה לכך, אפשר לגשת לארון הספרים שלי, ואם תצליחו למצוא שם את "ילקוט יוסף" (שטרחנו לרכוש את כולו (תקבלו ממני צל"ש, כי הוא מוסתר עמוק עמוק מאחור וצריך ממש להתאמץ בשביל לגעת בו… תרתי משמע…

אולי זה בכלל קשור למי שאתה, לאופי או לטיפוס, אולי לשלמות ההחלטה או לעומק האמונה. כי אני חייבת לפרגן ולציין שבהחלט לא כל חברותיי הן כאלו. יש את אלו שממש נהנות להחכים בהלכות. כאילו החוקים האלו הם כמו סוכריות, ממתיקים להן את החיים אבל בלי לקלקל את השיניים. אה, באמת? איזה יופי, עוד איסור לאוסף….

אז מה בעצם הבעיה הגדולה שלי? ולמה החוקים הללו יוצרים לפעמים אצל אנשים שהם לא שומרי מצוות מין אנטי רצחני שכזה? האם זאת רק בורות וחוסר הבנה שורשי ועמוק? הרי מדובר פה באנשים מאוד אינטליגנטיים, מלומדים ודעתניים, שאפשר לדבר איתם על כל נושא שבעולם ובהנאה מרובה, מלבד הנושא הזה. שם כבר נתקלים באווירה מתוחה שכזאת. רטינות, פרצופים אטומים ועיניים שמתגלגלות לצדדים במקרה הטוב…

אנחנו פשוט לא רוצים לדבר, לא לשמוע, לא להבין ולא לדעת. כי הידיעה, אם נרצה או לא, מחייבת. היא יושבת שם בפנים, כמו איזה שריר תפוס, מציקה, כואבת ולא עוזבת. ועד שלא ניגשים לטפל בה, היא לא תשחרר אותנו. כי אם אתה רוצה לחתור לאמת פנימית, ליושר, לאיזון, אתה חייב לדעת וגם להתייחס. זה כמו שאי אפשר לחיות בשלווה עם העובדה שאתה מעשן שתי קופסאות סיגריות ביום. עצם ההבנה כמה זה פוגע בנו, פוגעת בהנאת העישון. מה לעשות… ומי שיגיד לכם אחרת הוא כנראה מעשן כבד מאוד שלא הצליח להתגבר על עצמו.

יוצא לי לפעמים לשמוע משפט שממש מעצבן אותי: "להיות דתי זו הדרך הקלה"…. וזו הצהרה כל כך אידיוטית, כי קודם כל אם זו הדרך הקלה באמת, אז מדוע לא לבחור בה? ושנית, "כי לא קלה היא לא קלה דרכנו…" (משירו של יעקב רוטבליט) ולא סתם מכונות המצוות עול. וברוך השם שבחרנו את העול הזה, מכיוון שאם אתה משתדל זה ממש מסדר לך את החיים יופי יופי. בעיניי זו דרך בטוחה לחיות נכון מכל הבחינות. המצוות, בתנאי שנעשות ברוח הנכונה, עוטפות אותך כמו אב ואם ושומרות עליך מכל פגע.

ברגע שבחרת להאמין, השלב הבא הוא לדעת. ואחריו, לשאת על כתפיך את העול הכבד הזה של המצוות. כי בסופו של דבר, רק בזכות ההלכות שכביכול כובלות ואוסרות אותך, אתה משתחרר ויכול באמת להיות חופשי.

אז תדעו שהידיעה משחררת. ובפעם הבאה שמישהו רוצה לספר לכם הלכה בואו ננסה להתגבר על האנטי שבא באוטומט, ולהריח את הריח של רוח החופש שעומדת מאחורי העבדות לה’.