הלב של העולם

אנוכיות אינה לב. אסור שהלב
רק יקבל את הדם ולא ישפיע אותו
הלאה חלילה. כך היא תפילתו של
האדם, שצריכה להיות עם נקודת
האמת…
 
 
ידוע ומפורסם לכל מאמר חז"ל על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם":  איזו היא עבודה שבלב? זו התפילה.
 
התפילה היא לא רק עבודה שבלב, אלא היא עצמה הלב של עבודת השם ושל כל החיים, בדיוק כמו שהלב משפיע חיים לכל הגוף כולו. מצד אחד הוא מקבל את הדם העכור, ומצד שני מזרים דם נקי לכל האיברים. כך היא התפילה, היא משפיעה חיים לאדם ולכל העולמות, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ט): "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב (תהלים מב): תפילה לאל חיי". והשפעת החיות, היא הן מבחינה רוחנית, כמו שכתוב בתורה ב', שהתפילה מאירה ומחדשת את אותיות התורה שהאדם לומד, עיין שם, והן מבחינה גשמית, כמובא בחלק ב' בתורה א', שכל המזלות והעולמות כולם לווים זה מזה, עד שכולם מקבלים משורש הכל, שהוא דבר השפ, שזו התפילה, ועל ידי זה כל ההשפעות וכל הרפואות, עיין שם.
 
וכמו שהלב מולך על כל האיברים, כך התפילה מולכת על כל החיים, שהרי התפילה היא בחינת מלכות, שזו הבחינה של דוד מלך ישראל שהוא כולו לב, כמו שאומר רבינו בסיפורי מעשיות, שיש לב שהוא הלב של העולם, והציפורן של לב העולם יותר מלובבת מהלב שלנו, ורבינו כותב שם על דוד המלך. לכן נאמר אצל דוד המלך: "ואני תפילה", כולו היה לב, כולו היה תפילה. התפילה היא לב, מלכות, וזה אותו דבר, לכן דוד המלך הוא מלך של העולם והוא גם הלב של העולם.
 
ומתי התפילה של האדם נעשית לב? מתי היא נחשבת לעבודה שבלב? רק כאשר הוא חושב בתפילתו על השם. כאשר כל תפילתו רק על השם, על התגלות מלכותו וכבודו של הבורא. שתתגלה אמונתו של הבורא. רק אז תפילתו של האדם היא לב, ורק אז ליבו הוא לב באמת. וכאשר אדם לא מתפלל כך, אלא חושב על עצמו, מתפלל על עצמו – זה לא לב, זו אנוכיות, ועל זה אומר הזוהר הקדוש שזה בחינת האדם שצועק כל הזמן: הב, הב – הב לן חיי הב לן מזוני – הוא כל הזמן מבקש על צרכיו, ואז כלבא נחית ואכל קורבנו – יורד כלב, שזה הסיטרא אחרא (הצד האחר) ואוכל את התפילה שלו. כלומר, האדם בתפילה כזו מחיה את החיצונים ח"ו. אולם, אם תפילתו של האדם היא בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה" – דבקות בהשם, אז אריה נחית ואכל קורבניה – יורד אריה ומקבל את תפילתו שמתקבלת ברצון וכולה הולכת לצד הקדושה.
 
לכן אנו מבקשים "וטהר את ליבנו לעבדך באמת" – שתהיה עבודתנו כל כולה למען השם. ורק זו האמת. כאשר אין לאדם שום רצון ופנייה לאנוכיות – אז תפילתו מקובלת, כמו שאנו אומרים בתפילה: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"! רק כאשר הקריאה היא אמיתית, שהאדם מתפלל על השם, מכיוון שאין עוד מלבדו. ואם אדם לא מתפלל על השם – אז על מה הוא מתפלל? על דבר שאינו? לכן תפילתו היא שקר. בתפילת חנה נאמר: "ותתפלל חנה על ה'" – היא לא ביקשה בן לעצמה, אלא בשביל השם, לכן זכתה לבן ששקול כמשה ואהרון – שמואל הנביא, שהנהיג את עם ישראל בשלמות האמונה והתפילה, כמו שלא נמצא כדוגמתו.
 
והתפילה, כל עניינה הוא נתינה, המשכת שפע. והעיקר, להשפיע לזולת! לכלל עם ישראל ולכל העולמות. וגם כאשר אדם מתפלל על השפע בשבילו, כשכל רצונו בשפע זה הוא רק לעבוד את השם – זה טוב. רק חשוב מאוד לדעת שצריך תמיד להתפלל על אחרים. על זה אמרו חז"ל: "כל המתפלל על חברו וצריך לאותו הדבר – נענה תחילה". כי על ידי תפילתו הוא פותח את מעיינות הישועה, ואז גם הוא נהנה מהישועה שפעל לחברו ולכל העולם כולו. לכן, רק תפילה של נתינה נקראת תפילה מכיוון שנתינה זה לב. זה עניינו של הלב – להשפיע, כמו שמובא לעיל, שכך הדבר הוא בגשמיות – הלב שופע ומשפיע דם וחמצן לכל האיברים. אבל אנוכיות אינה לב. אסור שהלב רק יקבל את הדם ולא ישפיע אותו הלאה חלילה. כך היא תפילתו של האדם, תפילה שצריכה להיות עם נקודת האמת – להשפיע, ואז היא העבודה שבלב.
 
לכן תפילתו צריכה להיות על הקב"ה. כל יום להתבודד לפחות רבע שעה, להתפלל על בורא עולם כפשוטו: 'ריבונו של עולם, תעשה שכולם ידעו אותך. יכירו אותך. בראת את העולם לתכלית הזאת. הרי כך כתוב בזוהר הקדוש: "בגין דישתמודעון ליה". תעשה ברחמיך שתתקיים התכלית שלשמה בראת את העולם ותתגלה אמונתך בעולם כולו. שכולם יאמינו רק בך, ואת כל הכבוד יעניקו רק לך, כי אתה המלך היחיד. וששום 'מלך' מדומה לא יסתיר את מלכותך…'
 
ובתפילה על בורא עולם צריך לבקש שהשם יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלמה ללא ייסורים. כי כל הייסורים שיש ליהודי הם צער לבורא עולם, כמו שכתוב: "בכל צרתם לו צר". וצערו של הבורא הוא לא כמו צערו של האדם, זה לא אותו יחס. הצער הכי קטן שיש ליהודי הוא צער גדול מאוד להשם, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב על עצמו, שכאשר היו מספרים לו על חולה הוא היה חש את צערו של החולה יותר מהחולה עצמו. ואם כך הוא הדבר בצדיקים, קל וחומר אצל בורא עולם בעצמו – כמה צער יש לו מהצער הכי קטן שיש ליהודי! לכן, כאשר מתפללים שהשם יחזיר את עם ישראל בתשובה ללא ייסורים, מתפללים על השם ומבקשים שלו לא יהיה שום צער. שהרי, הייסורים הם לטובת עם ישראל – להחזירם בתשובה, לכן השם מוכרח כביכול להצטער יחד איתם. אבל, כאשר מתפללים על השם ומבקשים ממנו שיחזיר את עם ישראל בתשובה בלי ייסורים, אז בורא עולם משתמש בתפילות הללו במקום בייסורים כדי להחזיר אותנו בתשובה. לכן חשוב מאוד שכל אדם יקבל על עצמו כמה שיותר להתפלל את התפילה הזו – להחזיר את עם ישראל בתשובה בלי ייסורים. וככל שנרבה בתפילה זו, כך יהיו פחות ייסורים ופחות צער להשם, שהרי כל כוונתנו היא על השם ולא על עצמנו.
 
בלי קמצנות
 
אין פה מקום לקמצנות. יש להעתיר ולבקש ככל האפשר, בלי להתקמצן. להשפיע שפע של תפילות על השם, לבקש ממנו שיחזיר אותנו בתשובה ללא פיגועים, מלחמות, תאונות, מחלות, בתי חולים, גירושין… השם ישמור. שלא יהיה להשם שום צער. שנזכה שהוא ישפיע עלינו את אורו, את אור האמונה את השבת, התורה, המצוות, טהרה וכו'. כך כולם יכירו את השם. זה נקרא שמתפללים על השם.
 
וגם כאשר אדם מתפלל על עצמו וחסרונותיו – יתפלל רק על השם, שבורא עולם ברא אותו לתכלית שיכיר אותו, שיעשה את שליחותו בעולם. לכן יבקש ממנו שיעזור לו למלא את התכלית שלשמה הוא בא לעולם הזה ושלא ייגרם לבורא עולם שום צער ממנו, אלא שיעשה לו רק נחת רוח. וכאשר מבקש האדם על חסרון כלשהו – יבקש להשלימו בשביל השם – לעשות לו נחת רוח. שיתקיים רצונו של השם בעולמו על ידו, שהוא יהיה צינור זכאי המעביר את רצונותיו של השם בעולם וכן הלאה.
 
או תפילות או ייסורים. משהו חייב להחזיר אותנו בתשובה. אם לא יהיו תפילות אז יהיו ייסורים חלילה. לכן כל אחד מאיתנו יקבל על עצמו להרבות בתפילה כל יום, לפחות רבע שעה, על השם. שבורא עולם ישרה את שכינתו ויאיר את אורו בעולם. אם אפשר להרבות בתפילה, מה טוב.
 
יהי רצון שעל ידי העבודה שבלב, שהיא התפילה על השם, נזכה לבטל את כל הייסורים ויתקיים בנו הפסוק (שמות כג): "ועבדתם את ה' אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימך, והסירותי מחלה מקרבך", וכל עם ישראל יחזרו בתשובה מאהבה, בלי ייסורים, רק על ידי תפילות, ונזכה לגאולה השלמה ברחמים בקרוב ממש, אמן.