המופע הגדול של אזמרה

 

 

בדברי חז"ל אודות ההסתכלות על זולתנו אנחנו מוצאים שתי הוראות. האחת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות פ"ב) והשניה: "הווי דן את כל אדם לכף זכות".

 

"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", כלומר אל תדון את חברך לכף חובה. והסיבה פשוטה – הלא אינך יודע את מקומו, כלומר אינך יודע מאיזה מקום באה נשמתו ואינך יודע את כל מה שעבר עליו בכל הגלגולים ומאיזה מקום רוחני באים עליו היצרים הרעים והמחשבות הרעות שלו. ומאחר שאינך יודע את מהותו, איך תשים עצמך לשופט לו, לדונו לחובה?

 

גם סכנה רבה יש לאדם עצמו הדן לחובה את חברו, כפי שכותב רבנו (ליקו"מ ח"ב, א): "כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת יומא דדינא (יום הדין), שהוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאוד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, "כי המשפט לאלוקים הוא", כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמרו חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים ובודאי הוא מקיים בנו: "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

 

אחת הסכנות שבלימוד חובה על זולתו מגלה רבנו בדבריו, שהדן את חברו לכף חובה דן בעצם את עצמו לכף חובה, וכך הוא מבאר (ליקו"מ תורה קי"ז):

 

"ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" (אבות פ"ג). כי שמעתי בשם הבעל שם טוב: כי קודם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין את העולם אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין, חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין, חס ושלום.

 

והעניין, כי בודאי אם ישאל לו בפירוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר אין הדין כן (כפי שרוצים לגזור עליו, כלומר שאם ידע שמדובר בו עצמו בודאי יחפש צדדים לזכות ולהקל בדינו) אך מטעים אותו (מן השמים) ושואלים אותו על כיוצא בו והוא פוסק הדין ואזי נגמר הדין (כלומר מזמנים לפניו מקרה דומה לשלו, והוא אינו יודע שבעצם מדובר בו, וגוזר דין קשה על המקרה שראה ובכך מסכים, מבלי דעת, למה שגזרו עליו) וכעניין שמצאנו בדוד המלך ע"ה, בבוא אליו נתן הנביא וסיפר לו מעשה האורח, ואזי נפסק על דוד כאשר יצא מפיהו.

 

וזהו (פירוש דברי חז"ל) "ונפרעין מן האדם מדעתו", כלומר ששואלין דעתו, אף על פי כן הוא "שלא מדעתו", כי אינו יודע שהדין הוא עליו. והעניין הוא עמוק מאוד, איך שואלים כל אדם, כי בכל הדיבורים והסיפורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים. וצריך להיזהר בזה מאוד, לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש (כלומר שיבדוק הדבר היטב היטב) כי הוא סכנת נפשות (לדון את חברו לכף זכות)".

 

יבוא האדם ויאמר: אף על פי שאסור לי לדון לכף חובה יהודי אחר, אבל הלא יש מצוות תוכחה, ואם אני רואה דבר מה שאינו כשורה אצל חברי, הלא חובה עלי להעיר לו.

 

על כך עונה רבנו בתורה האחרונה שאמר בימי חייו, כשבועיים לפני פטירתו, ומשום כך היא נחשבת בין חסידי ברסלב למעין צוואה (ליקו"מ ח"ב, ח):

 

"אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא: "תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח". ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו.

 

כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שלא מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח הרע של המעשים הרעים והמידות הרעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח הרע. אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח הרע. כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח הרע של המעשים הרעים והמידות הרעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות".

 

ולכן: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ומאחר שלעולם לא תגיע למקומו, אתה יכול ומצווה לעשות רק דבר אחד – "לראות טוב". "הוי דן את כל אדם לכף זכות".

 

לימוד זכות מהותי על מי שנדמה לנו שנוהג שלא כשורה כלפינו, מלמד רבי נחמן (ליקו"מ ו): "צריכין להשתדל, לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשם יתברך. כי מוצאין בו זכות, שאינו חייב כל כך במה שמבזה אותו, כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו".

 

הווה אומר, אפילו מי שעושה לי עוול או גורם לי צער, על פי רוב עושה זאת מתוך מחשבה שכך ראוי ונכון, לבזות אותי או להוכיח אותי. ייתכן מאוד שהוא בטוח בצדקת דרכו, וכוונתו לעזור לי לתקן את דרכי. גם אם הוא, בסופו של דבר, טועה, כוונתו איננה רעה בעיקרה, וזהו צד זכות גדול לזכותו.

 

ולא רק במי שמצער אותי אפשר למצוא צד זכות כזו, כי אם בכל מי שחושב או נוהג אחרת ממני, וכמו שמבאר רבי אברהם בן רבי נחמן ("כוכבי אור") את דברי רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות שומר שכר, י): "מיום בריאת העולם לא היה עדיין שני צדיקים וכשרים שיהיו שווים לגמרי בכל תנועותיהם. ועיקר המחלוקת הוא מחמת שכל אחד אינו מאמין בחברו שגם כוונתו ורצונו לשם שמים, אף על פי שאין חברו מתנהג בדרכו ורצונו.

 

כי באמת ראוי לדעת שכל הרצונות של כל בני האדם נמשכים מרצון העליון. ומי שיודע ומאמין בזה בשלימות, בודאי לא יחזיק במחלוקת, כי ידון את חברו לכף זכות תמיד, כי יאמר בליבו: ‘אף על פי שאני יודע בעצמי שכוונתי לשם שמים לגמור מצווה הזאת וחפצי לשם שמים באמת, וחברי מעכב בזה. אף על פי כן גם כוונתו לשם שמים, כי יש לו ידיעה אחרת ונדמה לו שאין זה מצווה כלל, או שצריכין לעסוק במצווה אחרת…אפילו אם האמת הוא כדעתי, מי יודע לאיזה שורש נמשך חברי’. ומן הסתם גם זה בכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", רק תאמין שיתכן שיש "מקום" אחר, דהיינו השקפה ודרך אחרת בעבודת ה’, שגם היא טובה ונכונה.

 

וכך כותב שם עוד רבי אברהם בגנות המחלוקת ושנאת החינם, ודבריו העמוקים ראויים להיחרט בעט ברזל על כל לב בשר: "כי גם בעוצם שיפלותנו בדור היתום הזה, בגודל ועומק תכלית דיוטא התחתונה שאנו מונחים כעת, עוד לא שב חרון אף היצר מאיתנו ועוד מתגרה בכל אחד ובכעס וחמה, בקנאה ורדיפת הכבוד, בלשון הרע ושנאת חינם. וכל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חברו, שחברו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחברו כולו שקר והוא כולו אמת. וזה הדבר היה בעוכרינו להרחיק מהאמת יותר מכל".

 

ואם דברנו על הסתכלות בעין טובה על הזולת, מי קרוב אלינו יותר וזקוק יותר לאזמרה שלנו מאשר בני ביתנו? (‘אזמרה’ – הכוונה ללימוד זכות על פי תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן הנקראת ‘תורת אזמרה’) כאן – בודאי חובה עלינו להשקיע את מירב כוחותינו ומירצנו, שכן כל השלום בית וחינוך ילדינו תלוי בזה. שנחשוב טוב, שנראה טוב, שנדבר טוב, על כל אחד ואחד מהם באופן מיוחד.

 

אין המדובר רק בעידוד או במילה טובה. צריכים אנו להאמין באמת ובתמים, שכל המעלות הנפלאות, כל הקדושה העצומה, הרצונות הטובים, אכן נמצאים וטמונים בנשמת כל אחד מן הסרים למשמעתנו. כך, אין ספק שנרומם אותם, שנעורר אותם ואת עצמנו, לתשובה ותיקון, לשיפור והתעלות.

 

והכל – מכוחה הקדוש של ‘אזמרה’!

 

(מתוך: "אורות מאופל" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").