המטרה: להיות אחד!

זוגות, שהתרגלו לתת ולהעניק, למדו לאהוב, הפכו לאחד ממש. לא בכדי אמרו חכמים: "אהבה, בגימטריא = "אחד". האהבה יוצרת קשר נשמתי עצום, מהות אחת ממש!

6 דק' קריאה

הרב אלעזר יהודה פינטר

פורסם בתאריך 06.04.21

זוגות, שהתרגלו לתת ולהעניק, למדו לאהוב,
הפכו לאחד ממש. לא בכדי אמרו חכמים: "אהבה,
בגימטריא = "אחד". האהבה יוצרת קשר נשמתי
עצום, מהות אחת ממש!
 
 
"שמח תשמח רעים האהובים"
 
המטרה בחיי הנישואין היא: אהבה! להיות אחד!
 
רעים אהובים, אהבה זכה, אמיתית, טהורה, אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שאיננה מושתתת על כל גורם חיצוני, אנוכי.
 
כאשר ניגשים לבניית בית מתוך מחשבה אנוכית, שיהיה טוב, על מנת לקבל בלבד, חיים אלו נועדו לכישלון מראש. כבר לימדו אותנו חז"ל, שכל אהבה התלויה בדבר – בטל הדבר בטלה אהבה, וכלשונם (אבות פ"ה, מט"ז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם! איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".
 
כשבני הזוג אוהבים אחד את השני בעקבות גורמים חיצוניים: יופי, מעמד, מצב כלכלי וכו’, האם תישאר אהבה זו, כאשר יועם היופי, כאשר יתבטל הגורם החיצוני? לא! משום שאהבו את יופיים, איש של רעהו, רק למענם בלבד.
 
אהבת אמת אינה תלויה בשום גורם חיצוני, איש ואישה הם חלק בלתי נפרד זה מזה. הצער משותף, הכאב הוא אחד, והשמחה אף היא אחת. נשמה אחת הם, בשני גופים. הספורנו הקדוש כותב בהקדמתו ל"שיר השירים" על אהבת אמת: "וישמח האוהב על מעלת הנאהב ועל השיגו כל חפצו". אהבת אמת היא זו, שהאוהב שמח שיש לנאהב כל שליבו חושק ורוצה.
 
אם אוהבת אישה את בעלה, פירושו של דבר, שכל רצונה הוא שיהיה לו טוב. כל חפצה הוא להעניק לו הכל, מכל ליבה, ללא כל רצון לקבל תמורה. אהבה זו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת דוד ויהונתן, לכן לא תתבטל לעולם. וכן אהבת הבעל כלפי אשתו.
 
אהבת אמת היא עבודה יומיומית קשה ומאומצת, מדוע?
 
כי אין אהבת הבעל דומה לאהבת הילדים. אך טבעי הדבר לאהוב ילד, שהוא עצם מעצמה של האישה, ובשר מבשרה. לאהוב בעל, פירושו של דבר, להתגבר על האהבה העצמית, וללמוד לתת אך ורק על מנת לתת, ללא כל פניה אישית, ושלא על מנת לקבל.
 
מדובר, אם כן, בעבודה על מידות הנפש: לכוון את כוח האהבה העצמית לכוח נתינה. מהי נתינה אמיתית? כותב הרב אליהו דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו"): "זו התגברות על כל האהבה העצמית, ונתינה מלב אל לב". זה מה שיוצר את הדבק בין בני הזוג, קשר עצום וחזק, רעים אהובים ממש. הרב דסלר אף היה נוהג לברך זוגות צעירים לפני נישואיהם בברכה זו: "היזהרו יקרים, שתלמדו להשביע נחת ועונג תמיד זה את זה…וכאשר תתחילו לדרוש דרישות, דעו, כי האושר מכם והלאה…"
 
"ואהבת לרעך כמוך" – כמוך ממש, כשם שאנו אוהבים את עצמנו, דואגים לעצמנו, כך נרצה להבין את בן זוגנו, לאהוב אותו, ולהיטיב עמו. הנתינה היא הביטוי הנפלא ביותר לאהבה. ועל כן, זוגות שהתרגלו לתת ולהעניק, למדו לאהוב, הפכו לאחד ממש. לא בכדי אמרו חכמים: "אהבה, בגימטריא = "אחד". האהבה יוצרת קשר נשמתי עצום, מהות אחת ממש.
 
פעם שאל בחור אחד את רבי ישעיה אברהם קרליץ, מרן "החזון איש" זצ"ל, כיצד ינהג עם אשתו לעתיד, כי עומד הוא להקים בית בישראל?
 
השיב לו "החזון איש" באגרתו הידועה כי אשתו כגופו. אם לקח אדם סכין וחתך בבשר, וירדה הסכין לידו, ופצעה אותה. האם יעלה בדעתו של אדם לנקום בידו הימנית, שהכאיבה לידו השמאלית? הרי שתיהן ידיו הן. כך הוא הדבר בחיי הנישואין: איש ואישה אחד הם, אם יכאיבו זה לזה – לעצמם יכאיבו, את עצמם יפצעו, והאם כדאי הדבר?!
 
אהבת אמת היא שותפות נאמנה בכאב ובצער באותה מידה ששותפים ברגעי השמחה. ועם כל נתינה מתחזקת האהבה ומתגברת, הופכת למעיין מפכה ולנהר שמימיו אינם פוסקים מלנבוע, כאשר הייעוד והתפקיד של שני בני הזוג הוא להפוך את הבית למשכן של חסד, של נתינה הדדית מתמדת.
 
שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. נישואין הם מעין עסקת שותפות בין בני הזוג ובורא העולם. כבכל שותפות, ככל שישקיע אחד השותפים חלק גדול יותר, כך יפיק רווחים גדולים יותר. כך הוא הדבר גם בחיי נישואין, נתינה אינה מחסרת את בעליה. ההיפך הוא הנכון! ככל שנותנים יותר, כך מקבלים יותר. המילה "נתן" נקראת ישר והפוך (מימין לשמאל, ומשמאל לימין) באותה משמעות, ללמדנו, שהנותן מקבל ממילא.
 
עזר כנגדו
 
על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח) הקשה הרמב"ן: למה ברא הקב"ה תחילה את האדם יחידי, ואחר כך ברא את האישה, הרי לצורך המשך הבריאה צריך שיהא אישה להפרות ולרבות? והשיב (כפי הנאמר בעירובין יח, ע"א): שהאדם נברא דו פרצופין, הרי האדם לכשעצמו היה יכול לפרות ולרבות, ואחר כך עשה שברא את האישה כחלק נפרד ממנו.
 
לכאורה, הרי עדיף שיהיה רק "אחד", כי זוהי משאלתו כל אחד – להיות עצמאי, לא להיות תלוי בדעת אחרים. אם כן, מדוע נבראה האישה כחלק נפרד? כאן מתגלה לנו יסוד גדול מכיוון שיסוד הבריאה הוא להיטיב אחד עם השני, לעשות חסד עם הזולת, אילו אדם הראשון היה נשאר יחידי, הרי לא היה עושה חסד עם אחר, אלא עם "עצמו". נמצא, שכל מהות בריאת האישה היה רק לעשות חסד עמה ולהיטיב לה. וכמו שנאמר בהקדמה לספר "נפש חיים": "וכה היו דבריו אלי תמיד זה כל האדם, לא לעצמו נברא, אלא רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות!"
 
הרי שביסוד הבריאה החיוב הוא להיטיב ולעשות חסד עם הזולת, ובפרט עם בן הזוג. ואם חס ושלום אדם אינו עושה חסד עם אשתו הוא פוגע בעצם במטרת הבריאה – להיטיב עם האישה.
 
אל לו לאדם להיות איש חסד אשר שמו הולך לפניו כלפי חוץ, אלא העיקר הוא בתוך ביתו, ואדם ההולך בדרך זו אינו פועל לפי ציווי הבורא, אלא מחפש כבוד וגאווה, וחושב שבעשיית חסד מחוץ לביתו הוא מקבל תמורה – "כבוד", ואילו בבית אין מי שיספר את גדלותו ותפארתו, אם כן לשם מה לעשות חסד בבית?
 
המבחן לדעת מהי תכונת האדם באמת, הוא בהנהגת ביתו, שם ניכרת מהותו האמיתית. חז"ל אמרו (פ"ב, מ"ד): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כלומר, אי אפשר לשפוט אדם כפי שהוא בין חבריו, בעבודתו וכו’. אלא מתי תדע באמת את מצבו? "במקומו" – זהו ביתו.
 
בניין אינו נבנה מגושים גדולים, אלא מחלקים קטנים, עוד אבן ועוד אבן ואז נעשה הבניין, כך הוא הדבר לגבי ביתו של האדם. הוא לא נבחן ונבדק רק על פי "מעשים גדולים" או "מה אומרים עליו בחוץ", אלא דווקא באותם "מעשים קטנים" שלכאורה אין בהם ערך, משום שהם אלו הבונים את בניין הבית. כל צד רואה מתוך מעשים קטנים אלו את כוונותיו האמיתיות של בן זוגו.
 
הרבי מטשעבין זצ"ל ביאר את הפסוק "שמתי חול גבול לים" (ירמיהו) כך: הים הגדול, מה מגביל אותו? החול! אותם גרגרים קטנים הם המגבילים את הים. ללמדנו, שעל ידי המעשים הקטנים נראה וניכר גבול הים המקיף שני שליש מן העולם. המעשים הקטנים הם אלה הניכרים, המורגשים והמוערכים לעומת המעשים הגדולים.
 
עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
 
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב, כד). התכלית היא להדבק, להתאחד, לגדול ולהתפתח בצוותא – "והיו לאחד".
 
אבל השאלה היא: איך? הרי שונים הם כל כך האיש והאישה? בדרך כלל זהות שונה, השקפות שונות, תכונות אופי, מנטאליות, מידות כה מנוגדות – איך ייתכן שיחיו בשלום, ומה גם, שזו דרישה? אמרו חכמים, על פי דרך הטבע – לא ייתכן שאיש ואישה יוכלו לחיות בשלום, משום ההבדל המהותי העצום שביניהם.
 
אלא, ש"לבנות בית" פירושו – לבנות את עצמנו, לעבוד יום יום את העבודה הקשה ביותר עלי אדמות: עבודת המידות. רק בעבודת מידות קשה ומאומצת ניתן לבנות בית אמיתי. רבי עקיבא הגדיר זאת במשפט אחד: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתם" (סוטה יז, ע"א). זכו זככו, לשון זוך וטוהר, זיכוך המידות. הנישואין הם מבחן המידות, של התגברות על אהבה אנוכית, על טבעים עיקשים. על מנת להצליח במבחן זה, יש לזכך תחילה את המידות. "איש ואשה" – אותיות שם ה’ נמצאות באיש ובאשה. האות י’ – באיש, והאות ה’ – באשה.
 
כשהאיש והאשה מזככים את מידותיהם, אם מוכנים הם לעבוד על עצמם, אז שם ה’ נמצא בביתם, נמצא בשמותיהם, שכינה בתוכם. אם המטרה לבנות בית לעבודת ה’ – לא יתפרק בית זה לעולם.
 
אך אם לא זכו, אם כל אחד מבני הזוג מחפש את טובת עצמו בלבד, אינו מתחשב בזולתו, אינו מוכן לעבוד על מידותיו, לזככן, אל זוג כזה פונה הקב"ה ואומר: ‘אין אני ואתם יכולים לגור בכפיפה אחת. בעלי גאווה אתם’. מן האיש נוטל הקב"ה את שמו, את האות י’, ונשאר "אש". מן האשה נוטל את הקב"ה את שמו, את האות ה’, ונותר "אש", ושני גופי אש, האוכלים ומכלים זה את זה, נשארים בבית ח"ו. ולא בכדי אמרו חז"ל: "בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב" ח"ו (מסכת דרך ארץ, פ"ט מי"ד).
 
בניית בית היא אחד הדברים הקשים ביותר, המצריך כוחות נפש עצומים כל יום, עבודת על המידות שאף היא רצופה ומתמדת, תבונה ועצה, התחשבות ואיפוק, ויתור והבלגה, סבלנות ואורך רוח. ועם כל זה, אל לנו לשכוח, אף לא רגע אחד, שאת הכוחות הנפלאים הללו לבניית בית לא אנו נוסכים בעצמנו, כי אם בורא העולם, ככתוב: "אם ה’ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו".
 
יושב ומזווג זיווגים
 
"שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו". בניית בית היא מעין שותפות, ברית הכרותה בין שלושה: בורא העולם, איש ואישה. אם יתנו האיש והאישה את חלקם בבניית הבית, אזי השותף השלישי ייתן את חלקו, ויהא הבית משכן להשראת השכינה. אם אחד משני השותפים, האיש או האישה, חש, שהוא נותן את כל כולו לבניית הבית, אך הצד השני אינו מתאמץ כלל, אינו חפץ להשקיע ולהתמיד בבניית ביתם המשותף אין לו לפנות אלא אל השותף השלישי, אל בורא העולם, להתפלל אליו, ולבקש ממנו בכל לב שיעזור, כי רק הוא בכוחו לעזור.
 
לעיתים, נדמה לבני הזוג שאולי זה לא מתאים? אולי זה לא זה? לא פעם בני זוג מגיעים למסקנה שהם לא משלימים זה את זה, לא מתאימים זה לזה ועוד תירוצים שונים ומשונים שלא אחת גורמים לפירוקו של הבית ח"ו. על כך מסופר המקרה הבא:
 
שאלה פעם אחת מטרוניתא רומית את רבי עקיבא: "מה עושה אלוקיכם מיום שברא את העולם ועד היום?" ענה לה רבי עקיבא: "מזווג זיווגים. מחליט: בת פלוני לפלונית ולהיפך". ענתה: "ומה הקושי בכך? אך אני יכולה לזווג זיווגים!" אמר לה רבי עקיבא: לכי ועשי כן!"
 
הלכה אותה מטרוניתא, והשיאה בערב אחד אלף עבדים ושפחות. למחרת, חזרו לביתה האחד מוכה, והאחר פצוע וחבול, לזה תלונה ולהוא טענה וכן הלאה…חזרה לרבי עקיבא ואמרה: "אין כאלוקיכם!"
 
כלומר, כאשר בורא העולם מזווג זיווגים, הרי הוא מביט ורואה כיצד יוכל בן הזוג האחד להשלים את רעהו!
 
לאדם כעסן יזווג הקב"ה אישה רגועה וסבלנית. לאישה שתקנית בעל דברן, שידע לדובבה, והיא בזכות שתיקתה, תדע למתן את דיבורו גם כן. הפזרן יזכה בחסכנית, האדיש ברגשנית וכן הלאה.
 
"אשר ברא אלוקים לעשות" – הקב"ה ברא את עולמו על מנת שישלימו בני הזוג זה את זה, וכך יהיו מאושרים. שיהיו אחד – עם אהבת אמת.
 
"זכר ונקבה ברא אותם וקרא את שמם אדם" – זכר ונקבה הם שני גופים, אך תכליתם "אדם", נשמה אחת.
 
בעולם העליון – הם היו נשמה אחת, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, ששתי הנשמות של האיש והאישה, נמצאות בשמי מרומים צמודות ושלובות בקשר איתן מאוד, עד לרגע שהן צריכות לרדת (כל חלק בנפרד) לעולם בזמן הלידה.
 
בעולם הזה – נפרדו לשני גופים, אך שמחת החתונה היא זו המאחדת את שני חלקי הנשמה לאחת, בעולם הזה ואף לעולם הבא, כנאמר: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".
 
"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – המטרה היא אהבה! ואהבה = אחד.
 
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה