העולם שייך לגאונים?

העולם שייך לגאונים? לא. עכשיו,
הגיע הזמן שתלמד מהי החכמה הגדולה
שבכל החכמות. תתפלא לגלות מהי.

בגן החכמה – פרק 53

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ואמר לו התם: הלא סתם בני אדם, שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים כנ"ל, מכל שכן חכם כמותך, ומה תהיה אם אתה חכם ממני?…

התם אינו טיפש כלל. ההיפך, יש לו הבנה עמוקה מאוד במהות הדברים. הוא יודע היטב מה כולם חושבים עליו – שהוא שוטה בעיניהם והם חכמים ממנו. ולא רק שזה לא מפריע לו אלא זה גם מצחיק אותו – איך הם יכולים להשוות את עצמם דווקא אליו, שלפי דעתם הוא כלום, כדי להרגיש חכמים? זה נראה משונה עוד יותר בעיניו כאשר חברו החכם, שמחזיק מעצמו חכם ומכובד שאין כדוגמתו ושאין כמוהו בעולם, צריך להשוות את עצמו אליו כדי להרגיש חכם.

לתם ברור שלא צריך שום השוואות עם אחרים כדי להיות שמח. אדם לא צריך לחפש מישהו כדי להרגיש טוב ממנו, לשמוח על חשבונו. מה יותר פשוט מלהיות שמח בחלקי בלי שום קשר לאף אחד? הרי זאת השמחה האמיתית, שמחה פנימית שאינה תלויה בשום גורם חיצוני והיא לא פוסקת לעולם. אך מכיוון שהתם מרחם על חברו החכם הוא מברך אותו:

ענה התם ואמר להחכם: מי ייתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי!…

התם מברך את החכם שיהיה כמוהו. אמנם, עד עכשיו כיבד את חכמתו של החכם והעריך אותו. הוא שמח מאוד לארח אותו בביתו ולשרת אותו, ומן הסתם החזיק זאת לזכות גדולה משום שעדיין לא ראה עד כמה חכמתו רעה. אולם עתה, כאשר ראה שהחכם נמצא בנחיתות גדולה משלו, הוא מרחם על חברו.

וזה מה שאמר רבי נחמן מברסלב, שהחכמה הגדולה ביותר היא לא להיות חכם כלל, כמובא בספרו (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב מ"ד): "ובאמת, אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את השם בתמימות, בפשיטות גמור בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל, כי באמת אין חכם בעולם כלל, ‘ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך’ (משלי כא)".

וסיפר על עצמו (רבי נחמן) שתיכף כשעמד על דעתו, כשהשיג את החכמה שאין צריכים להיות חכם כלל, כפי שמתאר רבי נתן בספר שבחי הר"ן (יג): "וכן היה עושה ועובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי בלי שום חכמות כלל, אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאוד מאוד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו היה מפורסם לכל מכריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם. דהיינו, לימוד התורה הרבה, מצוות מעשיות וריבוי תפילות ובקשות וריבוי התבודדות מאוד, לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאוד, כי מעצם הפלגת חכמתו זכה תיכף לחכמה מן הכל (כמבואר בדברינו כמה פעמים) שלא להיות שום חכם בעבודת השם רק בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות כלל".

לכן, גם החכם שבסיפורנו היה צריך ללמוד את החכמה הגדולה עליה מדבר רבי נחמן – שלא להיות חכם כלל. לאחר שלמד את כל החכמות שבעולם הוא הגיע עכשיו לנקודה בה היה צריך ללמוד את החכמה הגדולה ביותר שבכל החכמות. ואילו היה באמת חכם אמיתי היה עולה למדרגה נפלאה באמת. מכאן רואים שחכמתו לא הייתה חכמה כלל, אלא כפירה וגאווה. חכם אמיתי הוא זה שלומד מכל אדם, בעל אמונה ואדם עניו. אדם כזה, אם היה נפגש עם התם, היה מתעורר ומתבונן, מבין שבורא עולם זימן לו בהשגחה מיוחדת אדם מיוחד שאוחז בתמימותו בדרך נפלאה, והוא אוחז בעצם בחכמה העליונה ביותר שיש. אז היה קופץ על הזדמנות הפז הזאת ולומד ממנו את תמימותו. אולם החכם, לא רק שאינו רואה את האוצר שיש לו מול העיניים הוא אף לועג ובז לתם.

השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שיינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה נעשה משוגע, כי הלא מה אתה? איש משוגע!…

כל כולו גאווה. האם התם משוגע? אדם שמח וטוב לב שהכניס אותו לביתו ודאג לו. החכם למעשה לא מצליח להסתדר בלעדיו, אז לזה ייקרא משוגע? כאן גם רואים שאין לחכם, למרות חכמתו והנהגותיו, שום דרך ארץ. כי גם אם, לדעתו, התם מדבר שטויות, כיצד אפשר לומר לו כך בפניו שהוא משוגע? שאין לו שכל? ועוד בתוך ביתו?? לא רק דרך ארץ אין לו, גם הכרת הטוב אין לו. בספר המידות כותב רבי נחמן (סעיף נהנה מאחרים): אדם שקיבלת הנאה ממנו פעם אחת, אל תבזהו. התם היטיב עם החכם הרבה יותר מפעם אחת, כיצד אפשר לבזות אותו כך? אילו הייתה לחכם נקודה, ולו הקטנה ביותר, של דרך ארץ אז למרות שהוא לא מסכים עם דבריו של התם היה צריך לומר לו: ‘כבודו, לדעתי אתה טועה, הרי התכלית היא להגיע לחכמה ואיני חושב שהדרך שלך תביא אותך לחכמה. ראיה לכך שאין לך חכמה…’ כך היו מפתחים שיחה בונה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט): "דברי חכמים בנחת נשמעים".

אבל אנו יודעים שהחכם מזמן כבר יצא מגדר החכמה משום שעבר על הכלל האומר: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!" הוא הרי בז לכולם, וגם זה נוגד את הכלל הנ"ל, וכל שכן כאשר הוא לא מוכן ללמוד מהתם את הנקודה שלו. בנוסף לזה גם עבר על: "דברי חכמים בנחת נשמעים", כאשר החל לבזות ולצער את בן שיחו. האם כך מנהלים שיחה? הלא התם לא החזיר לו באותה מטבע וביזה אותו, אלא ברך אותו: "מי ייתן שתבוא על מדרגתי". והחכם? לא רק שלא מברך אותו, אלא מזלזל בו אומר לו:

אבל שאתה תבוא על שלי, זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני…

טעות צורמת נוספת מצד החכם. לפי דעתו החכמה היא התכלית, ואם כן, מדוע לא יוכל התם להגיע לתכלית? בודאי אם הבורא נתן לאדם תכלית הוא גם נתן לו את האפשרות להגיע אליה. אולי לתם זה ייקח יותר זמן, אבל אם זאת התכלית הוא בודאי יגיע אליה, כמו שכותב רבינו בתורה י"ט (ליקוטי מוהר"ן ח"ב) שהיא התורה השייכת למעשה זה, שלא ייתכן שהבורא ייתן תכלית שרק בעלי מוח גדול יוכלו להשיגה, כי מה יעשה מי שמוחו פשוט? כיצד יגיע לתכלית? האם בורא עולם ברא עולם רק בשביל גאונים? אלא, בודאי כל אחד יכול להשיג את התכלית על ידי אמונה תמימה ומצוות מעשיות, עיין שם.

כאן רואים את הגאווה שבתוך החכם, שכל תכליתו היא לבודד את עצמו ולהראות שהוא היחיד ששווה משהו, ורק הוא חכם ואף אחד לא יכול להגיע לרמתו. זהו כמובן שיא הכפירה וההיפך המוחלט מהתכלית האמיתית. שהרי התכלית היא לא להיות חכם, אלא להכיר את הבורא יתברך. לזה זוכים רק על ידי תמימות, כאמור לעיל.

על פי האמונה, כל החכמה שיש לאדם היא מתנה שהוא קיבל מאת השם. אם החכם היה מאמין בזה הוא לא היה מתגאה על חברו, אלא היה מאמין שגם חברו יכול לקבל חכמה, אם השם ירצה לתת לו אותה. וזה בדיוק מה שהשיב לו התם:

השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך…

תשובתו של התם נובעת מתוך אמונה שלמה: אצל השם יתברך הכל אפשרי! ולא רק אפשרי, אלא יכול להיות כהרף עין! השם יתברך הוא כל יכול, לכן גם אין לו אילוצים של זמן ומקום וממילא יכול להיות שעכשיו, ממש ברגע זה, כהרף עין, הוא יהיה חכם. ולא חכם כמו "החכם", אלא חכם אמיתי.

דבר זה מצאנו אצל דוד המלך ע"ה, שהשקיע את כל חייו בתפילה וכאשר הבורא רצה שדוד המלך ידע את כל התורה, הוא לימד אותו בלילה אחד את כל התורה כולה. כך מצאנו גם אצל יוסף הצדיק ששהה בבור האסורים יותר מעשר שנים, ובודאי לא היה זה מקום בו אפשר ללמוד, אבל הוא עסק רק בתפילתו ובעבודתו בשמחה ובאמונה, וברגע שהיה צריך ללמוד משהו, לימד אותו הבורא, למשל, את כל שבעים השפות בלילה אחד!

לכן, תשובתו של התם לחכם לא הגיעה ממקום בו הוא שואף להיות חכם כמותו, משום שלא הייתה לו שאיפה כזאת כלל. אלא, הוא רצה להיות כפי שהשם רוצה שהוא יהיה והוא ידע בבירור שהכל בהשגחה, הכל מאת השם, ואם אינו חכם זה רק משום שאין זו תכליתו לעת עתה, או לדעת יותר ממה שכבר יודע. ואם יצטרך לדעת דברים נוספים לצורך תכליתו, השם יוסיף לו וילמד אותו כהרף עין.

ניתן דעתנו גם לפרט הבא: התם לא הרגיש שום חסרון בעובדה שהוא לא חכם. כי אם היה מרגיש כך היה נופל מיד לעצבות ודיכאון והיה מתבונן רק על מה שחסר לו. אדרבה, הוא הרגיש שלם, שיש לו את התכלית. הוא חי ועושה את שליחותו בשלמות. על כל פנים, מכיוון שהוציא דברים אלו מפיו באמונה ובביטחון מלאים, עתה נראה שהוא יקבל מהר מאוד חכמה עצומה ואמיתית. חכמה פנימית שלא באה בתור תכלית, אלא כפועל יוצא מעבודתו האמיתית על מידת התמימות.

ושחק החכם ממנו…

תכונתו הקבועה של החכם היא לזלזל בכל דבר ולצחוק מאנשים, וכאן אנו פוגשים אותה שוב. שמחתו היא שמחה של ליצנות, ללעוג ולבוז לאחרים. הוא מבטל את כולם, למרות שבהם באמת יותר חשובים ממנו. אין לו שמחה פנימית משל עצמו, הוא לא יודע איך לשמוח במה שהוא עושה ומנסה לבסס את שמחתו על חשבונם של אחרים, ועל זה נאמר (קהלת ב): "ולשמחה מה זה עושה…" זאת לא שמחה שאדם מרגיש ש"טוב לי" אלא "אני יותר טוב ממך", ואין מר יותר מהרגשה כזאת המראה על אומללות נוראה, ועל זה אומרים: צוחק מי שצוחק אחרון…

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)