הצמיד

אחרי חמש דקות של תלונות,
אלוקים הזכיר לי שבעלי הוא רק
מתווך. כי הוא, אלוקים, מי שבחר
את הצמיד וזוג עגילי הפנינים. אה,
זה כבר עניין אחר.
 
 
השנה, בעלי קרא משהו שמסביר על חשיבות קניית מתנה-תכשיט לאישה כמתנה לחג. בחוברת בה הוא קרא את הדברים הוסבר שקניית תכשיט היא בעצם השקעה בחיי הנישואין שלו, השקעה בשלום הבית, וכמובן, דרך להביע אהבה לאשתו, כביכול, 'להינשא' לה מחדש.
 
במקביל, הייתי בשיעור תורה בו שמעתי את אותם דברים, עם נספח חשוב: "כל מה שבעלך קונה לך, גם אם את לא אוהבת את זה – תענדי/תלבשי את זה בשמחה".
 
אחחחמ.
 
יש לי בעל נפלא. לא מזמן הוא הקים עסק חדש על הרגליים, מה שאומר שאנחנו בתקופת 'ביניים' – תשלומים שבאים בעקבות העסק ואותם צריך לשלם. זה היה נס שהצלחנו לעבור את פסח בשלום וגם את שבועות. זה היה נס עוד יותר גדול שהצלחנו להסתדר עם קניית בגדים לבעלי, לי ולבנות לכבוד החג. ונס-הדגל הוא שבעלי הצליח למשוך כסף מהחשבון לקנות לי תכשיט מתנה לחג.
 
פתחתי את הקופסאות בדיוק לפני שחג הפסח נפתח רשמית: זוג עגילי פנינים וצמיד כסף.
 
שנים שלא ענדתי עגילי פנינים (ועוד 'נופלים'), אבל ברגע שהוצאתי אותם מהקופסה הסתכלתי עליהם במבט ממש לא אוהב ומרוצה.
 
"הפנינים אמיתיות?" שאלתי את בעלי, יודעת כמה 'מכווצים' אנחנו מבחינה כספית.
 
"כן!".
 
אחחחמ.
 
הם נראו כל כך דומים וסימטריים אז לא בדיוק האמנתי לו, אבל ענדתי אותם בכל מקרה וניסיתי לחייך הכי 'אמיתי' שיכולתי.
 
הצמיד לא היה בדיוק הטעם שלי, אבל היה לו 'אופי' וזה קצת מצא חן בעיניי. הוא היה מכסף אמיתי, עבה, בעיצוב 'חיצים'. כמו לולאת חיצים כשצד אחד של ה'חיצים' חד, ושתי נקודות חדות מן הצד השני.
 
ענדתי אותו וניגשתי להדליק את נרות החג.
 
לא עבר הרבה זמן, והצדדים החדים של הצמיד החלו להציק לי, דקירות חוזרות ונשנות שהכאיבו לי ביד. סובבתי אותו. העליתי אותו קצת למעלה. כיוונתי אותו כל פעם לצד אחר שלא יכאב. אבל בכל מצב התוצאה הייתה זהה – כאב לי נורא מצמיד הכסף שבעלי קנה לי, צמיד, שמן הסתם, הוא השקיע בו זמן ויחס רב.
 
זה היה משעשע.
 
הפעם האחרונה שקיבלתי תכשיט הייתה לפני חמש שנים. לא תיארתי לעצמי שאת התכשיט הבא אקבל עם תוספת הצקות, מענות-משהו, בקופסת האריזה.
 
אבל בעלי קנה לי אותו, נכון? לכן ענדתי את הצמיד הזה כל הערב. לא החמצתי פנים ולא הראיתי שום סימן, אלא רק למחרת בבוקר כשהתעוררתי עם מצב רוח די רע.
 
יצאתי כהרגלי לעשות את התפילה האישית (התבודדות) ולברר על מה ולמה אני בדאון כזה. כמובן, ידעתי שזה בגלל התכשיטים.
 
כן, אני כזאת שטוחה ורדודה…
 
אחרי חמש דקות של תלונות, אלוקים הזכיר לי שבעלי הוא רק מתווך. כי הוא, אלוקים, מי שבחר את הצמיד וזוג עגילי הפנינים.
 
אה, זה כבר עניין אחר.
 
וזה הרגע בו נפל לי האסימון. הצמיד היה די נחמד. הוא היה 'אמיתי', היה לו אופי משלו. הוא היה מחודד, הייתה לו צורה – חיצים  שמנסים להתחבר למשהו 'שלם'.
 
אבל הוא היה כל כך חד ומכאיב, נסבל מקסימום חמש דקות, ולא יותר, על היד! הקצוות היו כל כך חדים עד שאפשר היה לחתוך איתם נקניק סלאמי…
 
בקיצור, בעלי מצא בשבילי את הצמיד המושלם.
 
חזרתי הביתה קצת יותר רגועה ומזוככת.
 
בשיחה עם בעלי הודיתי לו על הצמיד והעגילים, על הזמן, המאמצים והכסף שהוא השקיע, ואז הסברתי לו שהצמיד מכאיב ואפילו כבר התחיל לרדת לי דם מהיד, לכן קשה לי לענוד אותו.
 
אמרתי לו שלמרות שאינני יכולה לענוד אותו אני אוהבת אותו מאוד, כי הוא באמת מראה לי כמה אני – אשתו – חשובה לו.
 
ראש השנה כבר נראה באופק, במרחק חודשיים מעכשיו, מחכה כבר לתכשיט הבא.