ומי ידאג לפרטים הקטנים? פרשת השבוע מקץ

אנשים נוטים לזלזל בזוטות כמצב רוח, חשק ולב פנוי מדאגות. 'החיים יחלפו בין כה וכה' הם טוענים, כי החיים מורכבים מדברים גדולים יותר. אבל מי ידאג לפרטים הקטנים?

3 דק' קריאה

הרב ניסן דוד קיוואק

פורסם בתאריך 18.03.21

דפי ההיסטוריה מלאים אישים דגולים – מלכים, רוזנים, ומושלים אדירים שהטביעו את חותמם. את העבר מפארים מעשי עזוז וגבורה, ממלכות אדירות ואימפריות מתנשאות. על דברי הימים העבירו את קולמוסם אנשי שם ידועים שמעשיהם חובקי תבל.
 
האישים הללו הם שנכנסו אל דפי ההיסטוריה. אך את ההיסטוריה עצמה רשמו דווקא אנשים ששמם אינו מופיע בשום מגילה וספר. רבי רבבות אנשים שעשו את דרכם עלי אדמות, התמודדו בבעיות הקיום, הזיעו בדרכם לפרנסת ביתם, סבלו והתעקשו להמשיך ולמסור את פתיל החיים לדורות הבאים. ודווקא הם, נותרו על שולי גיליונות ההיסטוריה. כך דרכו של עולם.
 
* * *

בנוהג שבעולם המאורעות הגדולים הם אלה שתופסים את העין, ובצילם נשכחים המעשים הקטנים. מדינה נכנסת למלחמת קיום, וצרכי העם נעשים זניחים. אין איש שם ליבו לצעקת הדל, לשוועת הקיום הפעוטה של הפרט, שעה שהתרחשויות משמעותיות יותר ממלאות את האוויר.
 
גם בחיי שגרה כך. זוטות הפרט – מצב רוח, חשק, עצבות או שמחה – אינן נחשבות בעלות חשיבות של ממש. החיים מורכבים כביכול ממעשים גדולים יותר, הספקים, הצלחות והשגת יעדים. על ענייני ליבו אין איש משגיח. 'הזמן בין כה וכה יחלוף' חושב אדם לעצמו, 'עם מוח או בלי, עם לב או בלעדיו'.
 
אילו היו החיים מורכבים רק מימים חולפים, יתכן הדבר. אך חיי עבודת השם דורשים מוח וגם לב, תנאים נאותים לחיי נפש, לב חי לתפילה, מוח משוחרר לחשוב מגדולת הבורא. התנאים הללו, שדרושים לכל בעל נפש, מוזנחים משום מה. אנשים נוטים לזלזל בצורך בחיזוק. רואים בהזדקקות לעידוד ובמילות נחמה ותקווה חולשה אנושית שיש להתנשא מעליה, ואין כל עניין לעסוק בה. הדבר מגוחך, משום שאת הדרך אל המעשים הגדולים סוללים דווקא הפרטים הקטנים הללו. הלא אין דרך להצליח בקרב שעה שהלוחמים שבורי לב, מפוחדים ומיואשים. המעשים הגדולים מוכרחים לצרכים הפעוטים.
 
נס קטן ועצום
 
מעגל השנה היהודי מוקף חגים ומועדים, בימים טובים נפתחים בעולם חלונות של שפע, וקרני הוד של אמונה שוטפות את העולם ומחדשות את הנפשות היגעות. שבתות ומועדים, פסח שבועות וסוכות, כל יום טוב וסגולתו המיוחדת. אחד העיתים המיוחדים יותר מופיע בעולמנו דווקא בעיצומו של חורף, בימי שלהי חודש כסלו הסגריריים יורדת לעולמנו קרן אור של שמונה ימים – חג החנוכה. חנוכה מיוחד משום שהוא נושא בחובו נס עצום המופיע באופן קטן ומצומצם לגמרי. נר אחד קטן.
 
הנר של חנוכה מספר על נס גדול, על ישועה עצומה, עמוקה ומדויקת, המופיעה וזורחת במקום הכי נכון. ובמקום הזה לא נדרשת יותר מלהבה אחת קטנה וחמימה. להבה שכל כולה הארת פנים המבשרת ואומרת 'השם איתך!'
 
העולם אליו ירדה נשמתנו משמי רום, עולם אפל הוא. באנו הנה על מנת לתקן, ותיקונים נעשים בחושך, במקום בו יש צורך לתקן. כלל ישראל צועד זה אלפי שנים במערת גלות אפילה, מגשש דרכו בין צליליות ענק של שליטים ורודנים מכל עם ואומה. מתמודד ומצטרף בכור ההיתוך של מצרים, בבל, רומי, פרס ומדי ויוון.  אפילו בתקופות הזהב שעה שבית המקדש עמד על תילו, התנהלו החיים תחת ממלכות זרות, הגלות ליוותה אותנו גם בתקופות הוד, אין זה אלא שזו הדרך לתיקון העולם.
 
בתוקף אפילת הגלות, מאיימת על הלב היהודי שאלת הקיום – 'האם זוכרים אותי בכלל?' נדמה לפעמים שאולי שכחו אותנו שם למטה, באחד מעיקולי הדרך. בנקודה הזו מפציעים שמונת ימי החנוכה, רק הם מסוגלים להאיר את האור בתוקף הספק על סף הייאוש. שעה שנשמה יהודית מעולפת מגלות טוענת "נשכחתי כמת מלב", עונה לעומתה נר של חנוכה "כי לא ביזה ולא שיקץ ענות עני". נס חנוכה מיוחד בעיקר משום שהוא מבשר לנשמות שסבורות היו כי נשכחו – 'לא נשכחתם!'. חנוכה הוא אור גאולה הזורח בעומק בור הגלות, משום כך מיוחד הוא.
 
עבור בשורה שכזו אין צורך באבוקה גדולה, דווקא הנר הקטן, האישי, הוא שמרעיף טללי ניחומים על נשמה שכוחה. הרבה יותר מכל מחווה נורא הוד.
 
"ויוסף הוא השליט"
 
זוהי למעשה אומנותו של הצדיק, להמציא מזון וחיים גם בתוקף הרעב והחיסרון. יוסף הצדיק היה מושל משום שהשכיל לגלות את השובע בתוך הרעב. הצדיק מסוגל ללקט נקודות של טוב מתוך שידפון ורוע. מושל אמיתי הוא מי שמסוגל לספק לנפש הקטנה את צרכיה הקיומיים, להעניק לעם מזון וחיים. בסופו של דבר ה'דאגות הקטנות' הללו הן שמקימות את פתיל החיים.   
 
ניסים ונפלאות רבות ידע כלל ישראל, גאולות וישועות. ובכל זאת, באחרית הדורות דווקא חג החנוכה הוא שנוגע יותר מכל בליבם של ישראל. נר החנוכה מלווה אותנו במקום האישי והנעלם מן העין. יורד אל תוך ביתו של כל יחיד. פולש אל פינות אפילות בחדרי לב חתומים, ומזריח שם ממש את אור הגאולה. הנס של חנוכה כנוס בפך קטן, לוחש על האוזן "אזכרה נגינתי בלילה", מעורר את הלב מתרדמת ייאושו ומזמין אותנו לשוב ולנגן את ניגונו של חצות. ניגון הבקשה והחיפוש. ניגון העולה מתוך ידיעה עמוקה וטמירה שהשם עדיין איתי, עימי ואצלי ממש.
 
ובחג המופלא הזה, שעה שאורם הזך והטהור של הצדיקים, שופע ויורד אל הבית פנימה, יכול כל אדם לחנך את נפשו, להרגיל אותה להיכנס לעבודת הבורא מחדש. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה