זה יחנוק אותך

אם החלטת 'ללכת עם זה עד הסוף',
אם איבדת פרופורציות ואת הכיוון בחיים,
אם אנשים מתוסכלים בגללך, אתה
בבעיה. תן דעתך למה שקורה איתך כי
זה יחנוק אותך.
 
 
דוד המלך ע"ה אומר "מכל מלמדי השכלתי" (תהילים קי"ט, צט). כאשר בורא עולם שולח אדם או אירוע לחיינו, חייב להיות שם משהו בשבילנו שאפשר ללמוד מסר גדול מאוד לחיים.
 
בן שבע-עשרה הייתי בשנתי האחרונה בתיכון בארה"ב, וחבר נבחרת בית הספר בהיאבקות אולימפית. המאמן של הנבחרת, בנם של כורי פחם מפנסילבניה, איש חינוך עם תואר גבוה בתחום, היה אדם פשוט שבנה את עצמו והפך לאחד המחנכים המוערצים בכל המדינה. גיליתי באדם הזה טונות של חכמה אמיתית מהחיים, ומה שהוא לימד אותי בחיים היה הרבה יותר מכל מאמר או ספר שקראתי.
 
המאמן תלה שלט גדול על התקרה של חדר האימונים שלנו עם מסר די אירוני: "אם אתה יכול לקרוא את השלט הזה אתה מפסיד!" וזה אומר, שכל מי ששוכב על גבו על המזרן בזירה לא נמצא בכיוון של ניצחון…
 
התורה מצווה עלינו להיות בשמחה. מה זה אומר? שחיוך ענק צריך להיות תמיד על הפנים שלנו, ולא המבט הקשוח עם צבעי האש והגפרית מהגיהינום. כשאדם שמח, הוא מנצח. כך מסבירה היהדות. וכשהוא לא שמח – "על הגב שלו" כמו שאומרים – הוא מפסיד…
 
הרבה אנשים שומרי תורה ומצוות אומרים לי, "אני מקיים מצוות אבל אני לא שמח! איך התורה יכולה לצוות עלי לשמוח?"
 
התשובה מאוד פשוטה. התורה מצווה עלינו להיות בשמחה, מכיוון שאם נקיים את המצוות כפי שהיא מורה לנו אז נהיה אנשים שמחים.
 
חוסר שמחה בלימוד של האדם, בתפילה או בקיום המצוות, נובע לרוב משתי סיבות: הראשונה – מחוסר אמונה, והשנייה – מחומרות יתירות שהוא מקבל על עצמו.
 
על הסיבה הראשונה – חוסר אמונה – תמצאו מאמרים רבים בארכיון האתר שעוסקים בבעיה זו. אבל בקיצור נמרץ, ככל שאדם מחזק את האמונה שלו ומרגיש את נוכחותו של השם בחייו הוא נהיה אדם שמח. ועם הזמן פעולה זו תהיה כדבר טבעי, לא מאולץ ולא דבר שנעשה בכוח או מפחד.
 
ועל הסיבה השנייה – נתמקד במאמר זה.
 
רבי נתן מברסלב מברסלב כתב מכתב-תשובה לכמה בחורים שהסבירו (במכתבם אליו) שהם לא מתחילים להתפלל עד שהם לא מתפנים. לא פעם, כך הסבירו, הם ממש מאמצים את עצמם להתפנות במשך זמן רב בבוקר, ולצערם הם מפסידים את התפילה במניין. את הפעולה הזו הם מצדיקים עם ההלכה משולחן ערוך שאומרת, שאדם לא יכול להתפלל עד שהוא מפנה את גופו מצרכיו (אורח חיים צ"ב, א).
 
המקרה הזה התגלגל עד לפתחו של הרב'ה – רבי נחמן מברסלב, שלא הפסיק לצחוק על כך שהיצר הרע עושה בדיחה מאנשים והופך אותם למשוגעים ממש. אחר כך, הוא הניד את ראשו מצד לצד, עצם את עיניו, כמרחם על אותם בחורים שמענים ומייסרים את עצמם, ועל מה? אם רק היו לומדים את כל ההלכה שהוזכרה לעיל, היו מבינים שאם אדם יכול להשהות את נקביו כמו אדם שהולך מרחק זמן של 72 דקות (שעה וחומש), אז הוא יכול להתפלל בלי שום בעיה, או חשש מלעבור על הלכה או איסור כלשהו.
 
"ולא רק" הוסיף רבי נחמן, "גם אם אדם יצום כל השבוע מעיו לא יהיו נקיים!"
 
זו הסיבה שרבי נחמן הזהיר אותנו להימנע מחומרות יתירות שנובעות משמירת המצוות בקנאות יתר, מהסברים סלקטיביים ומבררנות יתר של ההלכה, ובעיקר מגאווה – מה שגורם לאדם להראות לסובבים אותו שהוא 'קדוש' יותר מכל אדם אחר.
 
את החומרות היתירות רבי נחמן מכנה – לא פחות ולא יותר – שיגעון.
 
ונחשו מי אוהב את חומרות, אהבת נפש ממש?
 
כמובן, היצר הרע.
 
אדם ששומר תורה ומצוות לא ייתן את דעתו לבקשות של היצר, כמו – 'תאכל משהו לא כשר', 'תיסע בשבת'. אבל, כשהיצר חופר בור של חומרות ואחר כך מכסה אותן בשלט הסוואה שאומר: 'אנשים קדושים, נא לדרוך כאן', הרבה קורבנות תמימים נופלים ברשת (בור) של היצר…
 
עכשיו קל מאוד להבין איך אותו רבי – רבי נחמן מברסלב, הזהיר בצורה ברורה וחדה לא לנהוג בחומרות יתירות, הוא גם אותו רבי שהזהיר אותנו להיות בשמחה תמיד! למה? כי חומרות ושמחה הם שני דברים שלא הולכים ביחד. חומרות וגאווה הם זוג נפלא. מישהו עדיין מתפלא למה שמחה וגאווה לא יכולות לחיות תחת קורת גג אחת?!
 
אחד ההיבטים הקשים של חומרות יתירות הוא, שהאנשים המאמצים אותן מאבדים כל כיוון, איזון ופרופורציות בחייהם ובקיום היהדות. אותו אדם שבז (בלשון המעטה) לבחורה הצעירה שלא הייתה לבושה בצניעות, על פי הקריטריונים שלו, לא הוסיף שום דבר לקדושה של עם ישראל, אלא רק דרך ורמס ציוויים קדושים מהתורה כמו ואהבת לרעך כמוך, לא לדון לחובה את הזולת, וכמובן, גם שנאה וריחוק של יהודים אחד מן השני.
 
הרבה בעלי תשובה קנאים מקבלים על עצמם חומרות שהופכות את הסובבים אותם – בעיקר את הנשים, הילדים וההורים שלהם – לאומללים ביותר.
 
היהדות אינה דת של פרישות! בעל יהודי חייב להראות לאשתו, בכל דרך אפשרית, כמה הוא אוהב אותה! המאמצים שלו להתעלות בסולם הרוחניות והקדושה לא צריכים להיות על חשבונה, או על חשבון הילדים, ההורים, החברים, וכמובן כלל ישראל. אשתו בכלל לא צריכה לשים לב לעבודת ההתקדמות שלו, מכיוון שעשייה זו הינה פנימית-אישית, זה לא משהו שכולם צריכים להרגיש ולראות, וכתוצאה מכך להיפגע. אדרבה, אם הקדושה שלו פנימית ואמיתית, והעיניים, המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו נקיים מדברים חיצוניים, היא תאהב אותו יותר. אבל אם הוא משתמש ביהדות כתירוץ להתרשל מהמחויבויות שלו לאשתו, עם שמחה אמיתית כמובן, היא תתרחק ממנו ולא פעם אפילו תשנא אותו ואת היהדות שלו.
 
כך הוא הדבר עם הורים של חוזר בתשובה. אם הבן או הבת המתקרבים ליהדות מסתכלים על ההורים ובני המשפחה כעל משהו נמוך, הרי שהם יתעבו את התשובה שהחוזר/ת עושים, וכתוצאה מכך גם את היהדות. אבל אם בעלי התשובה יעשו כל שביכולתם לשמח את הוריהם, גם בדרך שהם בחרו, מה שאומר לא לזלזל בהם ולא להטיף להם – ההורים יהיו להם לעזר ולתמיכה. אמא תשמח להכשיר את המטבח, לקנות מוצרי מזון עם הכשרים גבוהים ולשמח את בנה/בתה המתקרבים.
 
אל תיתנו לחומרות לחנוק אתכם!
 
הדרך הטובה ביותר להימנע מחומרות ומחנק שכזה, למשוך את השמחה היהודית לחיים, היא להיות בקשר עם רב שהוא תלמיד חכם עליו אתם סומכים, אדם שמבין אתכם ושיוכל לענות לכם על השאלות שתציגו בפניו באהבה ובסבלנות. בני זוג צריכים לקבל על עצמם רב אחד המקובל על שניהם.
 
יהי רצון שנזכה בשמחה יהודית אמיתית, וששמירת התורה והמצוות יובילו אותנו לאהבה ואכפתיות אחד מן השני יותר ויותר, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"