חמות וכלה: מתי זה יקרה?

"זה בסדר מצידך שנבוא להתארח אצלכם בשבת?" שאלה חמותי מעברו השני של הקו.
 
"בשמחה רבה", אני עונה וליבי צונח בקרבי.
 
אני מתיישבת, נושמת כמה נשימות, ובמקביל, מנסה לחשב את העבודה שמחכה לי.
 
ושלא תבינו אותי לא נכון. זכיתי בחמות טובת לב ומתוקה שמכבדת אותי מאוד, ובסך הכל יש לנו יחסים טובים. אבל הבעיה היא, שכאשר הדברים נוגעים אליה יש בי רצון להיות מושלמת ולעשות הכל כרצונה, כדי שחס ושלום לא תהיה לה אף לא טענה או הקפדה עלי.
 
ובאמת, אני מרגישה שהיא בסך הכל מאוד מרוצה מהבחירה שהבן שלה עשה. אבל כשמגיע הרגע לארח אותם בביתנו, מה שבעשר שנות נישואינו קרה רק פעם אחת, אני מקבלת רגליים קרות…
 
פתאום, כשמדובר בטריטוריה שלי, אני מתחילה לראות את כל הפגמים בהתנהלות שלי. הבית נראה לי לפתע מכוער ומבולגן באופן חסר תקנה, הבגדים באי-סדר בארון, החולצות לא מגוהצות, החלונות והתריסים מלוכלכים והארונות במטבח דביקים.
 
בבת אחת אני מרגישה צורך לטפל בכל אותם עניינים שאני מרשה לעצמי לדחות, כמו לסדר את הניירות בקלסר, להעלות את בגדי המעבר של הילדים לארונות, ולסדר את הבלגאן במחסן.
 
ומפאת עומס הרצונות שלי מצד אחד, וחוסר הזמן לבצע אותם מן הצד השני, אני קודם כל… נהיית מאוד עייפה.
 
ואז, עולים לי בראש כל מיני פתרונות קלים, כמו לקחת שקית גדולה ולהכניס לשם את כל הניירות ולהחביא בפינה נידחת עד יעבור זעם…
 
'אל תהיי ילדותית' אני משוחחת עם עצמי בראשי. 'תנסי לעשות עבודת מידות, תנסי לזוז מהמקום של הקורבן ולקיחת האשמה התמידית שלך'.
 
לפעמים (גם התרחיש הזה קורה) אני עושה תרגיל בו אני מנסחת כל מיני תשובות לכל טענה שעלולה לצוץ. "לא נורא חמותי היקרה, תתפללי עלי שאצליח לנהל בית מסודר, נקי ומאורגן למשעי. מה שחשוב זה שאנחנו בריאים ושיש לנו שלום בית ואחד את השני, את השאר השם יעזור ויזמן לנו"….
 
ולפעמים, אני פונה לדברי חכמים כדי שאולי אלמד כמה עצות איך לנהוג במערכת היחסים המורכבת הזאת.
 
הממצאים מעלים שבמקום הראשון זוכות הסופר חמות-כלה, רות ונעמי, שבאות ללמד אותנו (כן, כן) שעלינו לדבוק ולאהוב את החמות אפילו שאין כבר קשר משפחתי שאוחז בנינו, כמו במקרה של מות מחלון. עורפה, שהפנתה עורף לחמותה, לא זכתה לגדולה וממנה יצא גולית. רות, לעומתה, שדבקה בחמותה באש ובמים, זכתה בכל הקופה וממנה יצא דוד המלך, שמיוצאי חלציו הוא המשיח לו אנו מחכים ומצפים!
 
גם ההלכה שמדברת על כיבוד הורי בן זוגך, ממש כאילו היו הורייך, מלמדת אותי על היחס שעלי לתת לחמותי ממש כאילו הייתה אמי. (למרות שלקרוא לה אמא, כמו ששמעתי בבתים מסוימים, איני מסוגלת עדיין. זה כבד לי על הלשון. מה לעשות שגדלתי על האמרה 'אמא יש רק אחת').
 
ובגמרא מוזכר שחמות אינה יכולה להעיד במשפט נגד כלתה, מה ששוב מוכיח כמה מורכבים היחסים והרגשות שעולים משני צידי המתרס, עד כדי חוסר אובייקטיביות מוחלט.
 
לאחר מחקר ראשוני, מול שאלות ותשובות שונות ומשונות בנושא, אני מבינה שאני לא לבד במערכה הזאת, ובמקרה שלי בסך הכל זכיתי. אני מנסה לנשום נשימה עמוקה ולהירגע, אבל לא מצליחה להוריד את המתח וההתרגשות, ובעיקר את הרצון להביא את הכל למצב מושלם.
 
התינוק נרדם וזהו חלון ההזדמנויות שלי 'לעוף' על הבית, אבל מרוב שיש לי כל כך הרבה דברים לעשות… אני נאלמת דום.
 
כשאני לבסוף פותחת את המחשב, אני מוצאת את הציטוט של חכמינו ז"ל: "ואם ידור גדי עם נמר כן תדור כלה עם חמותה". ואני מרגישה הקלה ושמחה עם הידיעה שלעתיד לבוא, בקרוב ב"ה, בואו של משיח גם את זה יסדר, ויפתחו הלבבות, ויוסרו המתחים והתחרות, ונוכל לגור ביחד בהבנה, ללא ביקורת ואשמה, באחווה ובשלום – חמות וכלה, אמן כן יהי רצון.