טיפת ענווה, לא יותר

כאשר אדם תוחם את עצמו הוא לא
יצליח להיות שמח. הגאווה שלו תמיד
תגרום לו לרצות ולצפות ליותר. כדי
להצליח בחיים באמת צריך רק טיפת
ענווה, לא יותר.
 
 
אף אחד לא מבקש מאיתנו הרבה, רק טיפת ענווה. טיפה כזו שתעזור לנו להבין שכל מצווה שאנו זוכים לקיים, שכל מה שיש לנו בחיים – הכל ניתן לנו ברחמיו של בורא עולם עלינו. במילים פשוטות, מתנת חינם.
 
אחד היעדים החשובים שיש לנו בחיים, וזהו יעד שנמשך לאורך כל שנות חיינו – הוא לחזק את מידת האמונה שלנו עד למצב בו נהיה שמחים בחלקנו בחיים ובנקודות הטובות שלנו. ברגע שנחזק את מידת הענווה, נגיע אל האמת היחידה האומרת – שהכל מהשם יתברך. כי הגאווה, כך כמו שכולנו יודעים, הורסת לנו את השמחה ומרחיקה אותנו מהאמת, מבורא עולם.
 
השמחה בנקודות הטובות שלנו היא בסיס ויסוד עיקרי ביהדות. אם לאדם חסר את אור השמחה, הוא בעצם חסר את אור היהדות. אנשים שרוטנים ומתרעמים כל הזמן, שמנהיגים את עצמם בחומרות יתירות, לא יכולים לתת לזולתם שום דבר, כל שכן לעצמם. הדבר היחיד שהם יכולים לגרום למישהו לעשות הוא רק להתרחק מהיהדות, חלילה. אנשים נוקשים גם לא יכולים להיות "אור לגויים". לכן אנו מבינים למה רבי נחמן מברסלב מדגיש שוב ושוב, במקומות רבים, את החיוב לחפש את הנקודות הטובות בעצמנו ובזולת.
 
אנשים נוטים לאמץ את הגישה המוטעית האומרת, ששמחה בקיום המצוות זה משהו ששייך רק לצדיקים הגדולים, לא לנו האנשים הקטנים והפשוטים. לא נכון! גם אם אנו האנשים הכי קטנים, חסרי החשיבות והכי לא משמעותיים (למרות שאין דבר כזה, כי כולם יקרים וחשובים לבורא עולם) – תמיד נוכל לשמוח בזכות שנפלה בחלקנו – שאנו מקיימים מצוות, עובדים את השם – מלך מלכי המלכים, ושהוא רווה מאיתנו נחת עצומה מכל מאמץ שלנו לעשות את רצונו ולהתקרב אליו.
 
חז"ל מלמדים אותנו שאין שום שכר או פיצוי בעולם הזה על למצווה הכי קטנה שנקיים. היינו מאוד שמחים לו מצאנו יהלום בדרך, נכון? אבל למה לא להיות שמחים עם כל מילה שאנו אומרים בתפילה, מכל מעשה טוב שאנו עושים – שערכם עולה פי אינסוף מערכו של היהלום?!
 
כאשר אדם תוחם את עצמו הוא לעולם לא יכול להיות שמח באמת. הגאווה שלו תמיד תגרום לו לרצות יותר, לצפות ליותר. לעולם הוא לא ישמח במה שיש לו ובמה שהוא עושה. אבל אם אדם הוא פשוט ועניו באמת, הוא ישמח עם כל מה שהשם ייתן לו כי הכל, כך הוא יודע, ניתן לו במתנת חינם, מתוך פעולה של אהבה וחסד עצומים של השם אליו.
 
אדם לא שמח וחסר זו תוצאה ישירה של גאווה. העצבות מזינה את האדם, הופכת אותו למוגבל, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לקיים את המצווה הבסיסית ביותר.
 
פרופסור גדול לא יהיה מסוגל לצאת מהמיטה בבוקר אם הוא אדם מדוכא ועצוב. לעומתו, מנקה רחובות חייכן ופשוט, שעובד את השם בפשיטות ותמימות, 'יעוף' מהמיטה לתפילה וליום שמחכה לו. המנקה הפשוט יזכה באור גדול יותר מאותו פרופסור. זו הסיבה מדוע רבי נחמן שם את החכם לצד התם (בסיפור המעשייה מעשה  מחכם ותם).
 
אדם עניו שמזהה את חוסר היכולת שלו לעשות ובמקביל את גדולתו של השם – תמיד יהיה שמח. לעומתו, בעלי הגאווה הם אנשים עצובים תמיד. הם תוהים כל הזמן 'למה אדם חכם ומוכשר כמוני לא מצליח עוד יותר בחיים?'… הסיבה פשוטה (וכנראה שהוא עדיין לא גילה את זה) – האגו שלו מנופח כמו בלון ענק, אז איך הוא יצליח? איך יהיה שמח בחלקו?
 
האריז"ל הקדוש, אבי הקבלה, אמר שהוא הגיע לדרגות הרוחניות שלו רק בגלל שקיים את המצוות בשמחה. כך היא עבודת השם בשמחה – פותחת שערים למעלות רוחניות נפלאות. בהצלחה.