טכנולוגיה כשרה

פעפ בלקברי היה משהו שרק אוכלים
ואייפון היה תינוק קטן שעושה את צעדיו
הראשונים. לא היה אותו לכ-ו-ל-ם!
אנחנו לא בורחים מהטכנולוגיה, אנחנו
רק רוצים להיות מחוברים באמת!
 
 
עמדנו שם, בתי ואני, אורזות את המצרכים בסופרמרקט. לפעמים תמצאו אותם, את האורזים החביבים, וברוב הפעמים, לא. הזדמנות נפלאה לעשות מצווה לאמא עם חמישה ילדים שאין, ולא היו לה, זוג ידיים מיותרות. זו דרכו המתוקה והיפה של השם, לאפשר לנו לעשות עוד מעשה חסד, גם בדבר שגרתי ומעושה. אבל אותו יום, רק שתינו היינו שם, בתי ואני, אורזות את המצרכים בקצב תעשייתי כדי לא לעכב את התור, כשלפתע… התיק שלי התחיל להשמיע מין צליל מוזר… כאילו ארזתי מיני להקה חסידית של חתונות שניגנה בפול ווליום, כאילו כיווצתי אותה והיא נדחסה בדיוק למקום השמור לחצאי העוגיות והמרשמים שנדחפים לשם. הסתכלתי על בתי.
 
"זה אנחנו?" שאלתי, מנסה לצמצם את הנוכחות שלנו עד כמה שאפשר, כשברקע הצלילים הרועשים.
 
אחרי הערכת מצב, מובכת, בתי זיהתה את מקור הרעש.
 
"זה הנייד!" היא צעקה. כן, 'הטלפון הכשר' אותו חלקה עם אחיה, ששינה את הצלצול שלו למשהו קולני ורעשני יותר, בהחלט לא להיט מוכר.
 
החלטתי לדבר עם הבן שלי על בחירת צלצול הולם יותר, משהו יותר 'מצלצל'. אבל כשעברנו על האפשרויות נתקלנו בשירים מרשימים, החל מניגונים ספרדים, ליטאים, אשכנזים… ובסופו של דבר, הדבר היחיד שהוסכם על כולנו הוא שאין בינינו הסכמה. לכן, כשהטלפון אצלו: הצלצול הוא שיר בגרסה מקוצרת של הזמר יעקב שוואקי, וכשהנייד אצל בתי הצלצול נשמע כמו משהו מאוד מתוחכם, ופחות מוסיקאלי.
 
אתם יודעים, כששמעתי בפעם הראשונה על טלפון כשר חשבתי שמדובר בבדיחה טובה. אבל כשהבן הבכור שלנו החל את לימודיו בישיבה התיכונית, זה היה הטלפון היחיד שהותר להם להשתמש בו, משתי סיבות פשוטות: אחת – אין דרך לכתיבת/שליחת הודעות, השנייה – אין חיבור לאינטרנט. תארו לכם, טלפון שנועד רק… לטלפון!
 
כשעלינו לארץ לפני שש שנים, שליחת הודעות בניידים הייתה פעולה בתנופה, אבל עוד לא הפכה להתמכרות גלובלית- כלל-עולמית-חולנית. בלקברי (אוכמניות) היה משהו שרק אוכלים, ואייפון היה תינוק קטן העושה את צעדיו הראשונים. לא היה אותו לכ-ו-ל-ם! לרוב האנשים היה טלפון שאפשר לשלוח ממנו הודעות, וזהו. עכשיו, שש שנים אחרי, דרך ההתקשרות השתנתה מ"יש לי" ל"אין לי". אנחנו מזוהים יותר עם הקבוצה השנייה, ולמרות שאנחנו מרגישים 'מיושנים' לפעמים, האגודלים שלי הרבה יותר בריאים מאלה של שאר בני העולם המתכתבים ומתכתבים ומתכתבים…
 
הילדים שלנו שאלו את בעלי ואותי לא פעם למה אנחנו לא מוותרים, כמו כולם, וקונים טלפון או שניים עם חיבור לאינטרנט. ובכל פעם שנושא הטלפונים המעצבנים שלהם עולה על פני השטח, אני נואמת להם את אותו נאום (שאני נואמת כל הזמן). ומכיוון שהם לא מתעניינים במאמרים שאני כותבת, הם לא צריכים לשמוע אותי שוב ושוב. אבל אתם, קוראים יקרים, אתם לא ברי מזל כאלה, לכם אין ברירה אלא לשמוע את 'נאום מוסר הטלפון של אמא'. הנה זה בא…
 
לא, אין לנו טלפונים עם אפשרות לכתוב/לשלוח/לקבל הודעות בגלל שאמא או אבא, כמו שהילדים שלנו אומרים, 'מנותקים' מהניידים, פרט למקרים של: "אמא, הגעתי ל…", "אמא, אני יוצא…", "אבא, לא נשאר לי כסף, מה לעשות?"… פרט למקרים אלה, הטלפון הנייד באופן עקרוני די מוחרם אצלנו בבית. כי למה אנחנו צריכים לחשוף את עצמנו לקרינה מיותרת? הניידים האלה פשוט עוקבים אחריך לכל מקום שאתה הולך. תוך שתי דקות עולים על העקבות שלך. שתי דקות של ספייס נפשי מסתיימות בהינף צלצול. אצלנו במשפחה טלפון הוא טלפון. נקודה. ובעוד עשרים שנה, כשילדים בני גילכם היום יצטרכו לעבור השתלות אגודלים, אתם, ילדים שלי, רק תודו לי על כל השנים שמנעתי אתכם מהמגיפה הכלל עולמית הזו שנוגעת היום אפילו בתינוקות קטנים. כן, גם להם יש נייד…
 
אנחנו בהחלט לא נרתעים או בורחים מהטכנולוגיה – ההיפך הוא הנכון. הבנו שהעולם מתקדם בכיוון הזה, אם נרצה או לא. הכל ממוחשב, ממוייל או נסרק. אי אפשר לברוח מזה. זו הסיבה שכאשר הבת שלנו רצתה לפטופ לבית הספר, וכמובן לסרוק את כל התמונות שלה, היא קיבלה אחד, רק בלי גישה לאינטרנט. רק סבא שלה יודע את הקוד. בימינו, כשנראה שילדינו נולדים עם שבב מקודד בדי.אן.אי. שלהם, הם לא מסוגלים לחיות בסביבה נקייה מטכנולוגיה. נראה שיש להם את זה כאילו קיימת בהם מערכת אוסמוזה, הם יודעים ומכירים את התחום הזה מבלי ללמוד אותו.
 
היו פעמים בהן עבדתי על המחשב שלי ונתקעתי עם איזה 'נושא טכני'. מבולבלת, ניסיתי לנווט דרך האייקונים השונים, עד שנשברתי והתקשרתי לאיש התמיכה (בני, שאז היה בן חמש). בלי שום ידיעות מקדימות או ניסיון, הוא הצליח להוציא אותי מהבוץ הטכנולוגי שנכנסתי אליו, ומעוד בעיות ממוחשבות קשות שלא היה לי מושג איך יוצאים מהן. אז אני יודעת שחייבים להגיע לפשרות בטוחות כשזה מגיע לטכנולוגיה – אבל אין שום פשרות כשזה מגיע לטלפונים הניידים.
 
לא מזמן, כלל ישראל היו עדים לקרבנות רבים שהעם שלנו הקריב, בדמות נשמות יהודיות טהורות. גדולי הדור לא מפסיקים לבקש מאיתנו להתעורר ולחזור בתשובה. אבל איך אנחנו יכולים להתקשר עם מקור כל החיים כשאנחנו כל כך מנותקים? והכי מצחיק, שאנחנו כל כך מנותקים בגלל שאנחנו כל כך מחוברים! מחוברים לאייפון, לאייפוד, לאייפד, בלקברי, לפייסבוק, ול-SMS.
 
פרסומות החלו להתפרסם ברחוב היהודי, מתחננות אלינו 'להניח את הנשקים ההרסניים' – הטלפונים הניידים – ולהעניק יותר תשומת לב למשפחות שלנו, לסובבים אותנו, וכמובן, לבורא עולם. הפרסומות מתחננות ומבקשות גם במצבים שונים בחיים כמו על הכביש: "לא מסמסים בזמן הנהיגה"! עד כדי כך. "חושבים חיים", אתם מבינים? חיים!
 
ה-SMSהפך לאופיום של ההמון…
 
אנו קוראים את התורה, לומדים על 12 שבטי ישראל ועל היצר הנורא איתו הם התמודדו כדי לא לעבוד עבודה זרה. אף פעם לא הבנתי את זה. איזה דחף יכול להיות לאדם לעבוד משהו אחר חוץ מהשם יתברך?! אבל עכשיו, במאה ה-21, יש לנו עבודה זרה חדשה. כמה אנשים בודקים באובססיביות את הניידים שלהם כל חמש דקות אם הם קיבלו הודעה? כמה אנשים מוכנים לוותר על החופש שלהם ולהיות תלויים בבלקברי או באייפוד? אלה הן העבודות הזרות החדשות של הדור הזה, ולכן בעלי ואני ניסינו בכל כוחנו להתנגד – כי אנחנו מפחדים. מפחדים שגם אנחנו ניפול לתהום של חוסר תקשורת כל כך עמוק, כי כל זמן שיש לאנשים גישה לאינטרנט, למה צריך משיח? בית המקדש השלישי? החיים, יפים וטובים. ועם בלקבלרי, אפילו יותר…
 
כולם אשמים בהרגשת חוסר התקשורת האיומה הזו. פעם, בביקור משפחתי, כשלחמישה מאיתנו היו מחשבים ניידים באותו חדר, כשכל אחד מהחמישה היה עסוק עם הלפטופ שלו, מישהו פתאום צעק לשני (ממרחק של פחות מחצי מטר): "קיבלת את המייל ששלחתי לך עכשיו?"… עצוב מאוד, זה הדבר האחרון שנורמן רוקוול (צייר אמריקאי) היה מעלה בדעתו. רחוק מאוד מציוריו שעסקו בתא המשפחתי של שנות ה-40, כאלה שתמצאו אותן סביב השולחן מוכנות לסעוד את ארוחת הערב, או מקובצות יחד ליד האח. עכשיו אנחנו יושבים 'ומחממים' את עצמנו דרך המבט הנוקב בלפטופ או בניידים, מנותקים אחד מן השני, מנותקים מהשם, מנותקים מהמטרות של חיינו. הדפנו את עצמנו ממקום של פשטות ואנושיות למקום אלקטרוני שמעמעם את רגשותינו, מנתק אותנו. כל ההמצאות הפלאיות הללו יצרו תהום עצום ביכולת שלנו להעריך את פלאי הבריאה. כמה עצוב.
 
תמיד תיארתי לעצמי את התמונה הבאה: כאשר יגיע היום המיוחל, בעזרת השם, ובית המקדש יופיע במלוא הדרו בירושלים, התור להקרבת הקרבנות יהיה ארוך מאוד. רק שבמקום יונים וכבשים נקריב את הלפטופ והאייפונים שלנו, הבלבקרי ודפי הפרופיל שלנו בפייסבוק. נניח אותם על המזבח ונראה את כל השעות ששרפנו בחיינו על המכשירים האלה, השעות שגזלנו מבני משפחתנו, מבורא עולם, מעצמנו – עולות באש והופכות לעשן מיתמר המשחרר אותנו מהאזיקים הממוחשבים שכפינו על עצמנו. וכל ה'איי' למיניהם יהפכו ל'אנחנו', וסוף סוף נפקח את עינינו ונראה את כל מה שהפסדנו ואת כל מה שעוד היינו עלולים להפסיד.
 
איזה דבר מוחשי ועכשווי בכל זאת אפשר לעשות עד שהיום הזה יגיע במהרה בימינו? הרב זכריה וולרשטיין, מרצה מוכר ומפורסם מאוד בעולם התורה בארץ ובחו"ל, החליט לנסות משהו מעניין מול התופעה ההרסנית הזו. אחרי ששוחח עם גדולי הדור – בישראל ובארצות הברית, הוא קבע את "יום ההתנתקות", שיהיה ביום ראשון ב-2 באוקטובר 2011, היום בו חל צום גדליה, בו ינסו אנשים, לפחות בתור התחלה, לתקשר מחדש עם היקרים להם, עם עצמם ועם השם. המטרה של יום זה – לפחות מיליון שעות של התנתקות מהנייד או מהלפטופ. ויהי רצון שהשם יקבל את 'הקרבן' הזה וכל שעה תהיה עוד אבן בבניין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.