נושם את אויר הפסגה

בין סבב הופעות אינטנסיבי, תפסנו את האיש שמיתריו מוציאים אנשים רבים מהכלים - לייזר לויד בלומן, לראיון. "את העולם יתקנו האנשים הקטנים", ועד שזה יקרה, קבלו טעימה מהאלבום שבדרך.

6 דק' קריאה

דוד אבן-יהודה

פורסם בתאריך 05.04.21

בין סבב ההופעות האינטנסיבי שחוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, תפסנו את האיש שמיתריו מוציאים אנשים רבים מהכלים – לייזר לויד בלומן, מהרכב "לייזר-לויד" – להקת הבלוז-רוק המפורסמת, לראיון. "את העולם יתקנו האנשים הקטנים" הוא אומר, ועד שזה יקרה ב"ה, קבלו טעימה מהאלבום החדש שבדרך.

מספר ימים לפני שהוא מוזמן לתוכנית 'לונדון את קירשנבאום', בין הקלטה אחת לרעותה, ושעות ספורות לפני שהוא יוצא לעוד אחת מהופעותיו ברצף האינטנסיבי שחוצה כעת את הארץ לאורכה ולרוחבה, מפנה לנו לייזר לויד בלומן שעה יקרה מזמנו העמוס. כוכב הבלוז-רוק החרדי שעלה בתקופה האחרונה על מסלול ההמראה הבינלאומי, האיש שמיתריו מוציאים כל כך הרבה אנשים מהכלים, הוא למעשה יהודי חרדי, המחלק את עולמו בין חב"ד לברסלב משולב בקורטוב קרליבך.
 
אוטוטו תוכלו למצוא את האלבום החדש, "בלוז אין תל אביב", על מדפי החנויות המובחרות. וקצת לפני כן, נבקש מלייזר לתת לנו טעימה מהעולם ממנו נולד האלבום. הקריירה של בלומן מתחילה בארצות הברית, באזור לגמרי לא יהודי. המוסיקה לוקחת אותו עוד בשלבים ראשונים של ימי נעורים.
 
איפה מתחילה בעצם הדרך שלך במוסיקה?
 
"אבא שלי ניגן, הייתה לנו בבית גיטרה ועל הכלי הזה עשיתי את צעדיי הראשונים. בבית ינקתי בעצם את האהבה למוסיקה. אבי לקח אותי כמה פעמים להופעות של גיטרסטים גדולים. שמעתי אותם וידעתי ששם המקום שלי. מאוחר יותר התחלתי ללמוד באופן מסודר. בגיל 16 כבר הופעתי בפאבים ובתי קפה. בהמשך עשיתי גם תואר במוסיקה באוניברסיטה.

"בשלב מסוים הקמתי להקה עם כמה חברים. ניגנו רוק והתחלנו ליצור מוסיקה. כתבנו, הלחנו וגם הקלטנו. הופענו בהרכב הזה בהמון מקומות והתחלנו לעלות על הגל". 

 
אתה גיטריסט צעיר ומצליח, מתחיל לנשום כבר אוויר פסגות, רחוק לכאורה מתורה ומצוות. איפה מתחיל תהליך תשובה?
 
"נכון, אני בא ממשפחה נורא רחוקה. התגוררנו כל השנים בין גויים, לא ידעתי מאומה על יהדות. ואז בדיוק, רגע לפני שנשאבתי יחד עם הלהקה המצליחה לסחרחורת של קריירה גויית, הופיעה יד ההשגחה ולקחה אותי למקום אחר לגמרי.
 
"כשיצרנו את האלבום הראשון, חיפשנו חברת הפקות שתיקח עליו חסות, שלחנו את הדיסק לכמה חברות. היו התלהבויות וחברה אחת הזמינה אותנו למרכז, לשמוע אותנו מקרוב. אבל בדיוק אז הוזמנתי לנגן יחד עם רבי שלמה קרליבך. ההופעה הייתה מוצלחת מאוד. למעשה לא הבנתי מילה מהשירים שהוא שר, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי שירה אמיתית מהלב באמת. זהו, התאהבתי ברבי שלמה לנצח. תבין, הסיבה שמצאתי את עצמי כל השנים דווקא עם הבלוז הייתה האמת שבו. היכולת לבטא באופן כל כך ברור, כנה ותמים את מה שיש לי בפנים קנתה אותי.
 
השחורים עושים עם זה ברוב המקרים שימוש לא ממש ראוי. אבל יש בזה גם אמת שורשית תמימה ואי אפשר להתעלם מזה. שמעתי בחיי ניגונים אמיתיים, הערצתי אותם, ובכל זאת נגינה אמיתית כמו זו של רבי שלמה מעולם לא שמעתי. זו גם הסיבה לאהבה המיוחדת שלי לנגינה של ישראל דגן. לא מצאתי אחרי רבי שלמה אף זמר שיכול לשיר אמיתי כל כך וטהור. אחרי התשובה נהגתי להאזין המון לשירה שלו, אחר כך הכרתי גם את יוסף קרדונר, האנשים הללו שרים אמת וזה האהבה שלי.
 
"באותה הופעה עשה לי הרב קרליבך "תרגיל". כדרכו, הוא פרגן לי המון והעריף עלי שבחים ופידבקים. אחרי ההופעה הוא הפגיש אותי עם בנו של ראש ישיבת 'דבר ירושלים' שהשתתף במופע. הוא אמר לי שאני מוכרח לבוא ולהופיע איתו בארץ. באותה תקופה הייתי רווק על גבול גיל השלושים. 'תוכל להתארח בישיבה הזו, לישון ולאכול שם כמה שתרצה' הבטיח רבי שלמה. ובהבטחה התמימה הזו הוא שלח אותי, גיטריסט רוק אמריקאי שלא ידע מאומה על יהדותו, אל כור ההיתוך היהודי שלי.
 
"הגעתי ארצה אל 'דבר ירושלים'. התייחסתי למקום כאל שירותי אש"ל. התגוררתי בפנימייה ואכלתי בחדר האוכל. החבר'ה היו נחמדים והציעו לי מדי פעם לשמוע שיעור תורה. האזנתי לשיעורים כי 'למה לא'. הצצתי ונפגעתי. הישיבה סחפה אותי לחיי תשובה מלאים. באותה תקופה נפגשתי גם עם רעייתי, התחתנו ובנינו כאן את ביתנו".
 
ר' שלמה'לה שיגר את גיטריסט המוסיקה השחורה הישר אל לוע הישיבה, הוא הבטיח להצטרף מיד. אל הנסיעה הזו הוא כבר לא הצטרף, בדרכו ארצה השיב הרב המנגן את נשמתו לבורא עולם.
 
בלומן מתערה בחיי התשובה, משלב תורה ונגינה כמיטב מסורת קרליבך. הוא מוצא רוויה לנשמתו הצמאה בתורת החסידות. כך נוצר הקשר עם חב"ד וברסלב. בהמשך הוא מצטרף ללהקת 'רבע לשבע', מנגנים בחתונות, בר מצווה ושמחות יהודיות. הבלוז מנגן כליזמר, הפאבים מתחלפים באולמות שמחה צנועים, והחיים מקבלים טעמים יהודיים. ובכל זאת, משהו לא מניח בפנים. הרוק מבעבע בפנים, מבקש גם כן להתבטא. גיטריסט הרוק ונגן הכליזמר החסידי מתמודדים קבועים על דמותו של לייזר–לויד (זהותו האמריקאית של בלומן).
 
אז איך, בעצם, והיכן נוצר ההרכב המדהים שלכם כלהקת בלוז-רוק כל כך מבוקשת?
 
"לפני כעשר שנים ניגנתי עם אבי פיאמנטה. בהרכב ההוא השתתף כמתופף ידידי לעתיד משה ינקובסקי. נדהמתי מהביצועים והשליטה המוחלטת שלו בכלי הקשה. באותה הזדמנות התחברנו, ובהמשך יצא לנו לנגן המון פעמים ביחד. משה הוא מתופף בסדר גודל בינלאומי. באותה תקופה נפגשתי גם עם אילן הילל הבאסיסט שלנו. גם הוא גיטריסט ענק. התחלנו לנגן יחד בהרכב שלישיה. בכל השנים הללו לא יצא לנו להקדיש זמן איכות של ממש למוסיקת בלוז טובה כמו שצריך, הייתי מחויב ללהקות ופרויקטים אחרים.
 
'לפני מספר שנים הוזמנו להופיע במועדון הבלוז בגבעתיים, הגענו בהרכב הזה והייתה סייעתא דשמיא אדירה. עם השנים מצאתי את שליחותי יותר ויותר באוכלוסיה הזו. ידעתי שלא כל אחד יכול לעשות את מה שאני עושה היום. קיבלתי גם עידוד מרבנים הרואים בעבודה הזו עבודת קודש לקירוב לבבות. הנגינה פותחת לי שערים למקומות שלעולם לא היו מניחים למשהו יהודי לחדור אליהם. אנחנו מופיעים בפאבים ומועדונים שלא חלמו מעולם לשמוע גיטריסט חרדי.
 
"המגמה הזו תפסה תאוצה בחמש השנים האחרונות, כשהתחלנו לעבוד ממש קשה ולהופיע באופן אינטנסיבי הרבה יותר. במשך הזמן ערכנו סבב הופעות במדינות שונות כמו אוסטרליה ובכל רחבי ארצות הברית. בהזדמנות אחת, הזמינו אותנו סטודנטים יהודיים בכל מיני קמפוסים ברחבי ארה"ב לסבב הופעות. חצינו את ארה"ב וניגנו רוק לסטודנטים יהודיים וגויים. המוסיקה חיברה את היהודים שמייצגים אחוזים בודדים באותם וקמפוסים לגאווה יהודית אמיתית ולשורשים.
 
'פריצת הדרך האמיתית שלנו הייתה בעצם לפני כשנה. לישראל הגיע אז נגן הבלוז האגדי סנואי וויט מלהקת 'פינק פלויד' האמריקאית. הוזמנו כלהקת חימום. ההצלחה הייתה מעבר לכל דמיון. הציבור יצא מהכלים והמפיק נדהם. המופע זכה לגיבוי תקשורתי נרחב. התגובות בתקשורת היו מפרגנות מאוד. דמויות מאוד מפורסמות ברדיו ובטלוויזיה שפכו עלינו ים של ביקורת חיובית. אחרי ההופעה התקשר אלי המפיק, הוא מזמין לארץ את כל האמנים הגדולים בתחום המוסיקה. הוא אמר שהיינו יותר טובים מסנואי בעצמו, ואם כך למה שלא יעבוד איתנו. הוא זה שמפיק איתנו את הסבב הנוכחי שעתיד לעבור דרך כל המרכזים הגדולים של הרוק הישראלי.
 
'התקשורת התחילה להתעניין בנו. וכך הוזמנו לתוכנית הלילה הפופולארית של גלגל"צ 'ציפור לילה'. לפני התוכנית הזהירו אותי יודעי דבר שהעורך מאוד לא מחבב דת. השלכתי את עצמי על השם והלכתי עם אמונה. לקראת סיום התוכנית שאל אותי העורך אם יש איזה אומן ישראלי שאני מחבב במיוחד. בהשגחה מופלאה, לפני ההופעה נתנה לי אשתי להאזין לאלבום של דיויד ברוזה. שלפתי את השם הזה בלי הרבה מחשבה. יש לי אהבות גדולות יותר, אבל אלו הם אמנים שחזרו בתשובה. העורך שמע את השם, החוויר וצעק 'יש אלוקים'. הוא אומר לי בתדהמה שרגע לפני כן שיגר לו דיויד בעצמו אס.אם.אס שהוא אוהב נורא את המוסיקה שלנו. באותו רגע נתתי לו גם אני פידבק. זהו, ההשגחה מופיעה במקומות הללו בעיתויים מפתיעים".
 
אתה מנגן בלוז רוק, זו מוסיקה שחורה אותנטית. איך אתה משלב כאן עבודה של קירוב?
 
"ראשית, בעצם העובדה שאני, חרדי עבדקן, מנגן את המוסיקה שסוחפת כל כך את הצעירים של היום, זה לבד כבר פותח לבבות. את עבודת הקודש שלי אני עושה בדרך מיוחדת. על הבמה אני נמנע מלדבר יהדות באופן ישיר. אני מחדיר את זה בין המילים, בטקסטים. הגיטרה משגעת את הציבור, הם שומעים משהו טוב וזה פורץ להם את הלב. כשהלב פתוח אפשר לצעוד קדימה. לכן, העבודה העיקרית מתחילה מתחת לבמה, כשניגשים אלי ואני רואה בעיניים את התשוקה להזדהות. יש להם פתאום שאלות, הם מבינים שיהדות זה משהו אחר ממה שמשווקים בטלוויזיה. לא פעם קורה שאנשים שבמבט ראשון הייתי בטוח שאין להם שמץ של קשר ליהדות, בסיומה של הופעה מספרים לי בהתרגשות על מצוות שהם משתדלים לקיים. במקומות הללו אני רואה עוד זוויות יפות של עם ישראל, וזה יפהפה. אני משתדל להזמין אותם אלי לשבת, מציע להם לשמור על קשר. המוסיקה משמשת רק כמפתח ללבבות. אני מודע לכך שישנם אמנים שפועלים אחרת. שולי רנד, למשל, הוא עומד על הבמה כמו דוס אוטנטי. אומר את האמת בפנים. גם הוא מצליח בדרכו. לכל אדם דרכו שלו".
 
ובכל זאת, למה דווקא בלוז?
 
"אני מוצא המון קשר פנימי בין הבלוז-רוק לנגינה החסידית. כמה שזה עלול להישמע מוזר, נתקלתי בתופעה הזו המון פעמים, וזה מדהים. הבלוז היא המוסיקה השחורה המקורית. זהו הסיגנון העמוק ביותר במוסיקה, הוא גם הנמוך ביותר, ודווקא הנקודה הזו שנחשבת לפעמים לצד האפל של הבלוז, מעניקה לו גם את הייחודיות שאין בשום מקום אחר. נמוך יוצר גם עומק, השאלה כמובן להיכן אתה לוקח את זה.
 
'הנה לדוגמה השימוש ב-5 במול לא היה קיים בכלל. זה חידוש של הבלוז, מבחינת מוצרט ובטהובן זו טעות מוסיקאלית, וה'טעות' הזו ועוד 'טעויות' דוגמת מתיחת תווים וכל זה, הם שיוצרים את היופי המדהים של הבלוז. הסגנון הזה נולד בבתי העבדים. הכושים המשועבדים ששיחרו לחופש יצרו את המוסיקה הזו, שביטאה את הכאב, השעבוד ואת ההשתוקקות לחופש. הם נהגו להעביר מסרים תוך כדי עבודה, לפעמים גם התלוצצו על המעבידים הלבנים במשלים מקוריים, והדו-שיח הערני הזה נשמע באוזניים 'לבנות' כמו שירה תמימה.
 
"המקום היחידי בו ניתן למצוא שירה על תווים כמו 5 במול, היא המוסיקה החסידית. גם שם יש את השאלה והתשובה, הצלילה למטה והעלייה, המשחקים הללו בין כאב לגעגוע זוהי חסידות. וזה מה שאני אוהב כל כך בבלוז. החסידות, ובעיקר רבי נחמן מברסלב, מלמדת שנחת הרוח הגדולה ביותר של השם יתברך באה דווקא מהמקומות הנמוכים והרחוקים. וכשאני לוקח את התווים הנמוכים הללו, את הסיגנון הבוטה והישיר הזה והופך אותו למשהו קדוש, זוהי העלאה, ויש כאן תענוג עצום".
 
לסיום, בוא נדבר קצת על השירים שלך. ספר לנו על הלחנים המיוחדים ועל מה שהוביל אליהם?
 
"יש לנו את 'בלוז אין בתל אביב'. בשיר הזה אני אומר בעצם לתל אביבים: יש בעולם ערים מפורסמות של בלוז, כמו שיקגו, למשל. אני לעומת זאת, דווקא כאן בארץ הקודש, בתל אביב שלכם, מוצא את הבלוז. הבלוז הוא כאב, תסכול וחיפוש. אני רואה אתכם מחפשים והולכים בלי כיוון. תל אביב עושה לי בלוז…
 
יש גם שיר שמדבר על מלחמה. בתקופת הלחימה בדרום, הסתובבנו הרבה בשדרות ובמקומות המופגזים. ניגנו ושרנו במקלטים, לפעמים עפו מעלינו טילים, שמענו את הלחימה, וחיינו המון בצל הקרבות. באותה תקופה כתבתי את השיר הזה שמדבר על מלחמה ועל מה שהיא עושה בנפש.
 
בשיר נוסף שלי אני מנסה להעביר מסר, שאת העולם יתקנו דווקא האנשים הקטנים. אין לנו מה להמתין לפוליטיקאים ולמנהיגים הגדולים שיעשו מעשים. דווקא אני ואתה, המורה בבית הספר והמלצרית בבית הקפה. האנשים הקטנים של היומיום הם יחוללו בעז"ה את השינוי האמיתי".
 
Hey Hey

 
Life Goes On
 
On the Edge
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה