יום כיפור בניכר

יום לפני החג הלכתי לחפש בית כנסת. הנחתי

שכמעט בכל מקום על פני כדור הארץ אפשר למצוא

יהודים. במודיעין העירוני אמרה לי הפקידה: "אין פה

בית כנסת. אין יהודים".

 

 

…כשנגמרה הסעודה שאחרי הצום והתרווחנו בכורסאותינו הערתי: "היתה תפילה יפה. כל מילה שאמר החזן היתה ברורה. אבל זה לא מה שחוויתי ביום כיפור באדג'יו":

 

*  *  *

 

אדג'יו זו בירת קורסיקה. התגלגלתי לשם בשליחות של קונגרס בינלאומי ובימי הקונגרס חל גם יום כיפור. לא ויתרתי על הקונגרס, אבל לא רציתי לוותר על התפילות.

 

יום לפני החג הלכתי לחפש בית כנסת. הנחתי שכמעט בכל מקום על פני כדור הארץ אפשר למצוא יהודים. במודיעין העירוני אמרה לי הפקידה: "אין פה בית כנסת. אין יהודים". אבל חברתה העירה שאולי יש בעיר יהודי אחד, ונתנה לי את כתובת החנות שלו.

 

הלכתי בשדרה של ערמונים, קוטף מפריים פה ושם, ומנסה לפצח את שריונם הכפול. אף שזו עיר בירה, היה הנוף כפרי למדי – בתים לא גבוהים מוקפים שיחי גפנים ובחצרות עצי הדר. הכל, לרבות החום הכבד, הזכיר את הארץ.

 

הגעתי לחנות קטנה, ובפתחה נער כבן ארבע עשרה שהשקה את הגינה.

 

"פה חנות יהודית?" שאלתי

 

הנער נראה קצת מבוהל, לא ענה על שאלתי והגיב בשאלה: "מי אתה?"

 

"אני מארץ ישראל, ונאמר לי שבעל החנות יהודי, אבקש לדבר איתו".

 

"זה אבי", אמר הנער, "הוא יבוא בצהריים".

 

חיכיתי עד שהופיע איש רחב כתפיים כבן חמישים, והנער אץ לדווח לו על האורח. האיש אישר, בעברית, שאכן הוא יהודי. סיפרתי לו שאנחנו פה כמה יהודים בקונגרס, ומחר ים כיפור, ואנו מחפשים בית כנסת.

 

"אין בית כנסת!" השיב.

 

"ואיפה אתם מתפללים?"

 

"בעוונותינו הרבים לא מתפללים. מאיפה אתה?" התעניין.

 

"מתל אביב".

 

"נולדת בתל אביב?"

 

"לא", השבתי, "בטבריה".

 

הקורסיקאני פער עלי זוג עיניים וצעק: "מה, מה? מה שמך?"

 

אמרתי את שמי הישראלי, והוספתי את שם משפחתי הקודם.

 

"אתה בנו של אהרון החייט?"

 

"כן! ואתה?" והוא אמר את שם משפחתו.

 

"ממשפחת הגיבורים?"

 

"כן!"

 

זכרתי שבהיותי ילד היה להם בית בן קומתיים סגור בחצר ליד החמאם, ואחרי רעידת האדמה בטבריה התגוררנו זמן מה בביתם. היה כל כך מוזר לגלות לפתע בישוב הנידח הזה משפחה מהעיר שלי שהכרתי יפה.

 

"בואו אלי לסעודה המפסקת ונתפלל אצלי", ביקש. "אזמין גם את בני הבכור עם משפחתו".

 

הוא סיפר שהוא במקום כבר עשרות שנים. כנראה שהוריו הגיעו לאדג'יו במלחמת העולם הראשונה. ההורים, ילידי מרוקו, נחשבו אז לנתינים צרפתים. במלחמה הוציאה צרפת את נתיניה מהארץ, והעבירה אותם דרך ביירות ליוון וקורסיקה, שם מצאו עבודה.

 

באנו שלושה יהודים מהקונגרס, וסך הכל, עם הבן הצעיר והבן הבכור ורעייתו היינו שמונה. בעלת הבית, אף היא כנראה מטבריה, שמחה מאוד על האורחים, והכינה מטעמים כיד המלך בנוסח טבריה.

 

מצאתי בבית מחזור תפילות לראש השנה ויום כיפור שליקט רבי חיים אלחדף מטבריה, מחזור מקובל בטבריה. התפללנו בכל ההתלהבות, התלהבות כזו חשתי רק ביום כיפור בשלהי ימי המנדט כשהלכתי לפנות בוקר לכותל, לפני שהאנגלים סגרו את הדרכים למנוע שם תקיעת שופר. בבית הכנסת המאולתר במשפחה שמשתי שליח ציבור, ואמרתי את כל התפילות.

 

למחרת באתי שוב, הפעם בגפי. יהודי הקונגרס לא חזרו, וגם הבן של בעל הבית ורעייתו לא הגיעו יותר. הם כבר נולדו בגולה, לא ידעו עברית ולא הבינו את התפילות, והיו רחוקים מארץ ישראל ומן היהדות.

 

אבל אני והמארח התפללנו את כל תפילות יום כיפור עד סופן, וצמנו כל היום כדת וכדין, ונזכרנו במנגינות טברייניות – בפיוטים כ"עת שערי רצון להיפתח" – על אברהם ויצחק – ובעל הבית התרגש עד לדמעות, ובערב אכלנו את הארוחה המסיימת את הצום.

 

יום כיפור כזה לא היה לי!

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)