ילדים זה שמחה, לא רכוש פרטי!

המפגשים עם אנשים שחוו ביקורת
תמידית בילדותם משאירה אותי המום
בכל פעם מחדש. כל סיפור מזעזע חושף
אמת מרה – ילדים שרוצים להתאבד!
 
 
ילדים זה שמחה… 
 
ילדים, הם לא רכוש פרטי של אף אחד! כן, גם לא שלכם הורים יקרים.
 
ובמה דברים אמורים?
 
ובכן, כשזה מגיע למצב בו ההורים פוגעים בילדיהם, ואני מדבר על פגיעות כמו ביקורת תמידית ואיומה שמערערת לו את הביטחון העצמי עד שהוא מרגיש כמו עלה נידף ברוח. פגיעות, שהן צעקות או דיבורים שגורמים לו להרגיש מאוים, פגיעות שהן צער שלא מאפשר לו לתפקד. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר פה באיסור אונאת דברים. וגם, זה עוד יותר מסובך כשהפגיעה היא בילד/ה שעדיין לא הגיעו לגיל בר/בת-מצווה והם עדיין לא ברי-מחילה.
 
אנו נמצאים בעשרת ימי תשובה עם הפנים ליום החשוב ביותר בשנה – יום הכיפורים, אז כולנו מבקשים רחמים, סליחה וכפרה מכל מי שפגענו או ציערנו בצורה ישירה או עקיפה. וזאת לא בדיחה.
 
לא מזמן היה לי מפגש עם ילד בן 11 שרצה להתאבד! מזעזע! לאיזה זמנים הגענו שילד בן 11 מאיים להתאבד! ההורים שלו הגיעו אלי אבל הילד לא רצה לצאת מהרכב ולא רצה לדבר עם אף אחד על מה שהוא מרגיש. ניגשתי אליו ודיברתי איתו. עטפתי אותו באהבה עד שהוא נפתח אלי וסיפר לי למה הוא רוצה להתאבד: הביקורת הקשה והתמידית מצד אבא שלו, כולל שימוש בשמות גנאי, הפכו את החיים שלו לבלתי נסבלים. ולא רק, הוריו החליטו לעבור דירה ולהעביר אותו לבית ספר קרוב יותר לבית. בבית הספר החדש לא רק שלא הייתה לו הקלה, אלא החברים לכיתה הוסיפו שמן למדורה ולא הפסיקו להקניט ולצער אותו, לקרוא לו בכל מיני שמות גנאי, בריונות של ממש. ברור שהיה לו קשה להתמודד עם שתי חזיתות לא פשוטות. הוא ביקש ממני שאשכנע את הוריו שיחזירו אותו לבית הספר הקודם, שם לפחות היה לו נעים מבחינה לימודית וחברתית.
 
הביקורת, ההקנטות, הבריונות, שמות הגנאי – כל אלה שברו את הנפש הרכה שלו והשפיעו על הרצון שלו לחיות. וברגע שאיבד את הרצון לחיות, ברור שאי אפשר לצפות מאדם, כל שכן ילד, שיתפקד, ילמד, יצליח במבחנים ויעשה את המוטל עליו בבית. עטפתי באותו באהבה ללא גבולות והתמקדתי בדברים שיעודדו את רוחו, שיצדיקו את הכאב שלו והבטחתי שאעזור לו.
 
מצבו של הילד כל כך נגע לליבי ובמשך ימים זה ליווה אותי. תודה לבורא עולם, הצלחתי לעזור לו בכל מה שאפשר.
 
מקרה נוסף הוא של אדם, היום בן שלושים פלוס, שסיפר לי שבגיל 14 ניסה להתאבד! למה? בגלל אבא נוקשה שלא הרפה ממנו. כשהגיע הביתה מהעבודה, ישר היה צועק עליו, מחפש סיבות לכעוס עליו ולתלות בו את כל מה שלא בסדר. אמא שלו, לעומתו, הייתה אישה עדינה שעטפה אותו באהבה והשהות איתה בבית, כשאביו לא היה, הקלה עליו ונתנה לו כוח להמשיך, אבל הוא ידע שזה זמני, עד לרגע שאבא יחזור מהעבודה. החשש, הפחד, ההרגשה הנוראה הזו כבר היו משהו בלתי נסבל. הלחץ, העצבות והדיכאון שהרגיש הובילו אותו למסקנה האיומה: לסיים את חייו, והוא רק בן 14!
 
הוא כתב מכתב בו סיפר על מה שעובר עליו, תיאר את הסבל הבלתי נסבל מההתנהגות של אביו כלפיו, לקח כדורי שינה והלך למבנה נטוש לא רחוק מביתו, שם שתה את כל הכדורים שהיו ברשותו. כך חשב לסיים את חייו הקשים.
 
אחרי שעות רבות הוא פקח את עיניו, כנראה ותודה רבה לבורא עולם שזה מה שהיה, הכדורים שלקח לא היו קטלניים, אולי לא בכמות או במינון, והוא היה מבולבל מאוד. באותן שעות ההורים שלו, תוך כדי החיפושים אחריו, מצאו את המכתב וליבם נשבר בקרבם, בעיקר של האבא. מאז, החליט לשנות את הגישה ולעבוד על מידותיו.
 
ואני אומר, לא צריך לחכות עד לרגע בו הורה ימצא מכתב כזה, חלילה, שנו את עצמכם כבר עכשיו, אל תטיחו בילדים ביקורות קשות, אל תבזו אותם, עטפו אותם בחום ואהבה ללא גבולות, כי רק זה נקרא חינוך אמיתי ובאהבה. ההורים חייבים לדעת מה מבט לא במקום עושה לילד, מה מילה או הטחת אשמה וביקורת שבאים מתוך כעס ולא מתוך ישוב הדעת יעוללו לילד.
 
הילדים שלנו, עד כמה שאנחנו אוהבים אותם, הם לא באמת שלנו, הם שייכים לבורא עולם. בידינו הוא הפקיד את הנשמות היקרות הללו, נתן לנו את הזכות לגדל אותן, וזה פיקדון שצריך לשמור עליו.
 
אחת הבקשות שלנו כהורים לשנה החדשה צריכה להיות שנהיה הורים טובים, מבינים ואוהבים, אמן.
 
גמר חתימה טובה!