ים של יהדות

אני חותרת קדימה בקצב שלי,
אבל לא פעם שוכחת מאין באתי
וגם לא ממש ברור לי לאן אני רוצה
להגיע. מוכר לכם? שרון רוטר
מציעה כמה טיפים לשחייה נכונה.
 
 
בתוך ים היהדות האינסופי אני לפעמים מוצאת את עצמי בולעת הרבה מים בלי לקחת מספיק אוויר. אני חותרת קדימה בקצב שלי, אבל לא פעם שוכחת מאין באתי וגם לא ממש ברור לי לאן אני רוצה להגיע.
 
העיקר והתפל עלולים להתבלבל בתוך סבך הרצונות שנובעים מההתקדמות בדרך, וההשוואות עם השחיינים ששוחים לצידי מטילות עלי צל של חוסר ביטחון ותחושת כישלון.
 
הציפיות המוגזמות מעצמנו, אלה שנובעות מהרצון להיות יהודים טובים ויראי שמים, גורמות לנו לעיתים לפספס את המטרה העיקרית: להיות בשמחה.
 
מי לא מכיר את תחושת ההחמצה שנובעת מהרצון ומהתחרות הסמויה שנקראת "מי רוצה להיות הכי צדיק" שסופה נועד כמובן לכישלון?…
 
אמירות כמו: "לא הצלחתי לקום היום לתפילת הנץ כמו שתכננתי, שוב נכשלתי, אין לי תקנה"…
 
"כל כך רציתי לטבול במקווה לפני שבת ועוד פעם איחרתי ולא הספקתי, אז מה זה שווה כל זה?"…
 
"שוב לא הספקתי להגיד את כל התהילים שקבעתי לעצמי, מה יהיה איתי בסוף?"
 
"מה לא בסדר איתי? למה אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת עכשיו להביא עוד ילד? כל החברות שלי שוב בהריון ורק אני מונעת ילודה. למה אני לא יכולה להיות כמוהן? למה אני לא מתבטלת לרצון השם? אני כנראה בנויה מחומר גרוע ביותר, זאת הסיבה…"
 
העובדה היא, שבהרבה מקרים יש בנו רצון עז לקיים את ההלכות ואת רצון השם כפי שקבעו חכמינו, אך מסיבות רבות ומגוונות, כל אחד על פי מקומו, מציאותו ומדרגתו, אנחנו לא מגיעים לרף הציפיות של עצמנו, או של החברה או הקהילה סביבנו.
 
הפער בין הרצון האידיאלי לבין אי המימוש, או מימוש החסר במציאות, גורם לנו לתסכול רב ואפילו לייאוש, חס ושלום. אנו חייבים לזכור שרצון השם הוא להיטיב עימנו תמיד, ולכן עלינו לזכור כל הזמן להבדיל בין עיקר לטפל ושבראש הפירמידה הזאת תמיד תמלוך השמחה.
 
זה מאוד אצילי ונעלה לרצות להתקדם בלימודי התורה ולסיים את כל הש"ס, אבל מה לעשות שמכל מיני סיבות זה לא תמיד אפשרי. אולם, אם מטרה נעלה זו גורמת לנו, בסופו של דבר, לסבל, פספסנו את העיקר.
 
ברור שעלינו להציב בפנינו מטרות להתקדם עם הלימוד, בעבודה על המידות ובדרך התשובה. בעיקר כאלו שמקרבות אותנו לבורא עולם ולעבודתו. אך כדאי לזכור תמיד שהעיקר הוא לשמור על השמחה גם אם נפלנו.
 
שמחה שנובעת מעבודת השם היא לא כמו השמחה שגורם לנו תענוג חומרי, פגישה עם חברה או חופשה משפחתית. שמחה כזאת היא שמחה חולפת, או שיכולה להתקלקל על ידי השינויים בעקבות במציאות. המטרה שלנו היא להשיג שמחה שנובעת מעבודת השם. ושמחה כזאת בכוחה להאיר לאחרים ולשמח גם אותם.
 
אל לנו לשכוח מאיפה באנו. הרצון להתקדם פעמים רבות לא מתחשב בעברנו או בבית בו גדלנו. רק לפני כמה ימים הייתי במסיבה בגן של הקטנה וראיתי כמה אימהות בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. התפלאתי כיצד הן יכולות לשלוח את הילדים לגן דתי אם החזות שלהן לא כזאת? אחרי כמה שניות נזכרתי ביום שהכנסתי את הילדים שלי לאותו גן, לפני כמה שנים, גם אני נראיתי כך ולמרות זאת הייתה בי אמונה, ואפילו שמירת מצוות ברמה מסוימת.
 
זה מדהים שלא עבר הרבה זמן והספקתי לשכוח את זה, ואפילו להרים גבה כשחזיתי בתופעה בהווה מול עיניי. אמנם חוזרים בתשובה נוטים לא להזכיר את עברם מפאת צניעות וכדומה, ואפשר ורצוי להשאיר אותו מאחור, אך לא ניתן להתעלם ממנו לגמרי. כי בסופו של דבר, הוא חלק מהותי ממי שאנחנו גם היום.
 
גם עבודה משמימה, כזו שאנו עושים כל יום ואפילו כמה פעמים ביום, יכולה להיעשות בכוונה למצווה ולעבודת השם. למשל, בזמן שטיפת הכלים אפשר לנצל את הזמן לתפילה או לשיחה עם הבורא במילים שלנו, או פשוט לזכת לעשות את הפעולה הזו בשמחה, מתוך הבנה שאנו מוסרות את נפשנו בשביל הבעל והילדים ושאבא שבשמים גאה ואוהב אותנו על כך.
 
עלי לשאול את עצמי באמת האם הרווחתי בכך שהבוקר, כשהילדים היו בגן, קראתי ספר תהילים שלם וטפחתי לעצמי על השכם בשמחה, וכשהם חזרו הביתה מורעבים לא הייתה לי ארוחת צהריים מוכנה?… המתח והבכי נשמעו בכל השכונה ואני לא יכולתי להימנע מלהתעצבן ולכעוס. בבוקר הרגשתי כולי כמו מלאך ועכשיו אני פקעת עצבים צעוקה…
 
כן, באמת שחשוב שנציב לעצמנו מטרות שבקדושה ולהספיק כמה שיותר, אבל יותר חשוב זה לחתור להיות בשמחה תמיד, ולא משנה מה התוצאה במציאות. הצלחתי או נכשלתי במימוש הציפייה? זה לא משנה, העיקר הוא שאני משתדלת להישאר תמיד שמחה.