יש עם מי לדבר

חשתי אחריות כבדה. לטעויות שעשיתי
פתאום נעשה מחיר כפול ומכופל. הרבה
בעיות נוספו על הגב שהיה חלש גם ככה,
והיו ימים שבשעות מבחן פשוט התמוטטתי,
ממש בניסים לא אישפזו אותי בכפייה…

דרך ארוכה

כולנו עברנו כברת דרך ארוכה עד שהגענו להיות הורים. בדרך עברנו מכשולים רבים, חלקם עברנו בהצלחה ובחלקם נכשלנו. שנות הילדות עברו איך שהוא בסדר, מה גם שאחרי כל כך הרבה שנים, קצת קשה לזכור. הנערוּת הייתה רצופה ניסיונות, נפילות ומכשולים אבל קצב הגדילה המהיר הבליע את הכל.

דווקא בתקופת מציאת החצי השני די נתקענו, זו הייתה תקופה ארוכה ומלאה סיבוכים. חודשים רבים היו מלאים בלבטים, ספיקות, ניסיונות אין-ספור, פגישות וביטולים, נסיעות וביקורים, ציפיות ואכזבות. המסע היה מאוד מפרך, אך גם אל הזיווג המיוחל בסוף הגענו.

תקופת החתונה עברה כשהיא אפופת אורות של זוהר. היינו עסוקים בעצמנו עד מעל לראש: יציאות, קניות, טיולים, סידורים, אולם, צלם, בגדים… הרגשנו ממש בעננים כאשר כל העולם סובב סביבנו. ולפתע, לאחר החתונה, נחתנו לפרק חדש בחיים.

הציפייה לילד

תקופת ה"ירח דבש", כמו כל הדברים הטובים, עברה די מהר. אפילו הצ’קים מהחתונה נגמרו. ולאט לאט, ללא הודעה מוקדמת, התחילה השמחה שהיינו שרויים בה לדעוך ולשקוע. זה לא שלא היינו מאושרים או שלא היה לנו כיף ביחד, ממש לא. זה היה בגלל הציפייה לילד שדחקה את האושר והשמחה.

ככל שעברו החודשים הרגשה מוזרה הכבידה על הלב: ‘מתי זה יגיע’… "נו כבר יש משהו?" כולם היו שואלים.

בלב התחלנו להרגיש את הכאב המלווה בצביטות, היה אפשר להשחיז סכינים עם המתח שהתלווה אלינו מידי חודש. דמעות, תפילות בקברי צדיקים, קנאה מילדי השכנים, מחשבות נכנסות לראש, פחדים מתגנבים ללב ‘אולי אנחנו… אולי לעולם לא נוכל…’

הדודים שואלים, הסבתות מסתכלות, לכולם יש מה להציע ולעזור. ההורים מתחילים במסע ניחומים, ולו רק כדי להרגיע את עצמם: "עוד לא עברו שנתיים, אין כל כך מה לדאוג", אבל האמת היא שאנחנו כבר מזמן שוחים עמוק בתוך ים הדאגות.

מזל טוב

בחסדי השם לאחר שנתיים של ציפיות, נולד לנו תינוק ראשון. האושר היה כמעט אין-סופי. הגיעו ברוך השם תקופות של שמחה, ממש רקדנו סביבו, חרדנו לכל מוצא פיו, לא נתנו לו לצייץ לרגע. לא היה אכפת לי לקום כל לילה אפילו עשרים פעם, ממש שמחתי לשמוע את קולות הבכי. אך גם ההתלהבות מהילד הראשון החלה לדעוך תוך כדי לידת הילד השני והשלישי, וכשהגיע הילד הרביעי כבר הייתי מותשת ועייפה מגידול הילדים, הם סחטו לי את טיפת הכוח האחרונה. נהיו לי קצת ימים ולילות ארוכים ללא שינה. ככל שגדלו הילדים גדלו גם הקשיים.

כל יום היה מרתון חדש בפני עצמו: להעיר את הילדים, לריב איתם על הבגדים, להלביש אותם, לזרז אותם להסעות, לארגן את הבית, לטפל בהרים של כביסות וגיהוצים, הכנת ארוחות, ניקיונות, קופת חולים, בתי ספר, שיעורי בית… התפקוד היומי בבית פשוט שחק אותי. נהייתי עייפה מכדי לחיות.

כל היום הייתי מתרוצצת סביב הבית והילדים ולא נשאר לי זמן לעצמי. לא הייתי מספיקה לשלוח אותם בבוקר, ופתאום – הגיע שוב הצהריים והם היו חוזרים. אחד המשפטים שהייתי אומרת להם כל חצי שעה הוא: "תעזבו אותי, לאמא עכשיו אין כח". נשמע לכם מוכר?

נקודת השבירה

אם עד היום חשבתי (בטעות) שאני עדיין מסתדרת בכוחות עצמי, כשנולד הילד החמישי כבר נשברתי. חמישה ילדים היו ממש מעל לכוחותיי.

אתם יודעים, תמיד ידעתי לקום אחרי כל נפילה, לנסות לדלג על המכשולים, להתחזק ולהתחשל יותר כאשר קשה. אך כל הנפילות שלי תמיד היו אישיות, הלב שלי ידע להבין ולסלוח. כאשר גדלו הילדים וראיתי שהקשיים מתגברים, שהניסיונות שלי עם עצמי ממשיכים, תוך כדי שאני ממש סוחבת 6 נפשות על גבי, התחלתי לשקוע בייאוש ודיכאון. בזמנים שהייתי לבד עם עצמי וחשבתי מה עובר עלי, ראיתי שהטעויות והנפילות גוברות ואיתן אני גוררת את כל המשפחה. רגשי אשמה גדולים החלו לכרסם בליבי. כבר לא יכולתי לקחת על עצמי ביחד עם טעויותיי ונפילותיי את כל משפחתי. הפכתי לאדם רגיש ומתוח ומדי פעם הייתי מתפרצת על בעלי ועל הילדים בלי שום סיבה.

חשתי אחריות כבדה. לטעויות שעשיתי פתאום נעשה מחיר כפול ומכופל כפי מספר הנפשות שיש לי בבית. קשיי הפרנסה ובעיות בשלום בית שהתערער מדי פעם נוספו על הגב שהיה חלש גם ככה. היו ימים שבשעות מבחן פשוט התמוטטתי, ממש בניסים לא אישפזו אותי בכפייה.

נקודה של אור

עד שהגיע "היום"… בני בן ה-3 היה קודח מחום, כמה לילות לא ישנתי. איך שהוא שלחתי את הילדים לבית הספר. הרדמתי את התינוק וניגשתי לטפל בהר הכביסה שחיכה לי שלושה ימים, אך מכונת הכביסה לא עבדה. ניסיתי לשחק עם הכפתורים, אך כלום. התקשרתי לבעלי והוא הזמין טכנאי למחר בבוקר, בינתיים התחלתי לכבס ביד את הדברים הדחופים, תוך כדי שאני ממש נרדמת בעמידה. לא שמתי לב איך עובר הזמן, ופתאום הגיע הצהריים והילדים חזרו מבית הספר, לא היה אוכל מוכן והבית היה הפוך ונראה כמו אחרי מלחמה. אחרי שעה הילדים איבדו את הצפון והחלו המריבות, הייתי עייפה מכדי להתערב והצעקות שלהם הגיעו עד לב השמים. אפילו רעש משחק הכדורגל של הבנים בסלון לא הפריע לי, עד ששמעתי את הכדור פוגע בוויטרינה ואת הספרייה נופלת והזכוכיות מתנפצות. פתאום שקט ודממה שררו בסלון, רצתי לראות מה קרה… וחשכו עיניי. ראיתי את כל הסלון מסתובב לי מול העיניים. הרגשתי שאני מתמוטטת, לא יכולתי לעמוד יותר בלחץ, נכנסתי לחדר השינה ונעלתי אחרי את הדלת.

שטף של דמעות פרץ להן לבד, הגרון נחנק וקול בכי נשמע בכל הבית, פתאום נפרץ הסכר והרגשתי שמטען כבד יוצא מליבי: "אבא שבשמים תעזור לי! אתה רואה את המצב שלי, איך שאני מנסה להתמודד ולא מצליחה, אלו הילדים שלך ואני רוצה לגדל אותם בנחת, שיהיו יהודים כשרים, כל מה שאני עושה לא הולך לי, כל היום עצבים, מריבות וצעקות. תן לי את הכוח להתמודד עם החיים…"

סיפרתי להשם בהיסטריה את כל החיים שלי מאז שהייתי קטנה, ובמיוחד את כל המשקעים והלחצים שההורים שלי השאירו לי בירושה כשהם התגרשו, כשהייתי ילדה בת 10. נזכרתי בדיבורים הפשוטים מהדיסק של הרב שלום ארוש שליט"א ששמעתי פעם, ומבלי להרגיש השתמשתי במילים שלו. כך טענתי בפני השם טענות במשך שעה שלמה. לא חשבתי בכלל מה קורה בבית. הייתי מנותקת. לאחר שעה של דיבורים ובכיות הרגשתי שכל המועקות יצאו מליבי, נהייתי צעירה בכמה שנים. השם כאילו לקח ממני את כל הצרות והייסורים ונסך בי תקווה שהוא אתי ואני יכולה להתמודד.

יצאתי מהחדר, הכנתי לילדים שעדיין היו די בהלם ארוחת ערב זריזה, קילחתי אותם ותוך כדי סיפור הם נרדמו על הספה בסלון.

נברתי במגירת הדיסקים עד שמצאתי את הדיסק של הרב שלום ארוש ששמעתי פעם. שמעתי אותו שוב ושוב עד הסוף, והבנתי עד כמה חייתי כל השנים בחוסר אמונה. קיבלתי על עצמי לדבר עם השם כל יום ולהתחזק במצוות ובאמונה, שמחה והשגחה פרטית.

דרך חדשה

כשבעלי חזר בערב ופתח את הדלת הוא מצא אותי יושבת בנחת בסלון, הילדים רדומים על הספות, הוויטרינה והספרייה על הרצפה, הכל מסביב עדיין מבולגן, דיבורי הרב נשמעים ברקע… אבל אני רגועה ונינוחה.

הוא נעמד בכניסה, הסתכל עלי וממש חיכה למטר הביזיונות והתלונות שהייתי רגילה להטיח בו כשהיה חוזר מהעבודה בערב. אבל היום זה לא קרה.

"התחלתי לטפל בעצמי" אמרתי לו.

"על מה את מדברת? את בטוחה שהכל בסדר?!" בעלי חשב שהשתגעתי, אבל לפני שיזמין לי פסיכיאטר הסברתי לו מה קרה ואת התגלית החדשה שגיליתי: "מצאתי שיש עם מי לחלוק את כל הבעיות, אתה באמת לא אשם בכל מה שקורה לי".

סיפרתי לו על הדרך החדשה שקיבלתי על עצמי. "מדי יום אני אשב כאן בערב ואספר להשם את כל מה שעובר עלי ואבקש ממנו שיעזור לי. אני מרגישה שזה פורק ממני משא כבד. באמת, אני לא יכולה להתמודד לבד עם כל הבעיות, אבל השם כן יכול! למה לי לסחוב את החיים על הכתפיים שלי, אני בסך הכל בן אדם. הרי יש מי שמסדר ודואג ועושה בשביל כל העולם, למה לי להיות "גיבורה", לנסות להסתדר ולעשות הכל בעצמי???"

רק תספר ותבקש

החלטנו להיות תלמידים של הרב שלום ארוש. בעלי עלה לירושלים להתייעץ עם הרב, והוא הסביר לנו על הדרך החדשה/ישנה של רבי נחמן מברסלב. קוראים לה התבודדות.

"דבר עם השם כמו עם חבר טוב" הדריך רבי נחמן את רבי נתן תלמידו. קשה לך? כואב לך? יש מי שמוכן לשמוע. והכי חשוב – גם לעזור. "תספר לי כל מה שעובר עליך, רק אני יכול להבין אותך" אומר לנו השם. תבקש ממני, כי רק בידי היכולת לעזור לך.

רק תבקש!

* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו איש חינוך ומחנך בתלמוד תורה "שלום בנייך" של הרב שלום ארוש שליט"א.