יש תקווה

כך הופך רבינו את היוצרות. מערער

את יסודות ההיגיון המוטעה ומניח יסוד

להיגיון חדש. היגיון שיכול לתת כוח

לכל אדם, להתחיל התחלה חדשה!

 

 

"מי שרוצה לשוב להשם יתברך, צריך להיות בקי בהלכה מאוד, שלא יפיל ולא ירחיק אותו שום דבר בעולם, בין בעליה ובין בירידה. ובכל מה שיעבור עליו יחזק את עצמו ויקיים – "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך", שגם בשאול תחתיות יכולין לקרב את עצמו להשם יתברך, כי גם שם הוא יתברך נמצא, בבחינת ואציעה שאול הינך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ו).

 

עיקר העיקרים שצריך האדם לדעת בדרך עבודת השם, הוא עניין ההתקדמות.

 

אין עצירה. בכל מקום אשר הוא שם, אם בדרגה נמוכה או בדרגה גבוהה, תמיד חייב האדם – והאדם הזה, זה אני, זה אתה, זה אנחנו, לא מישהו נעלם מהעין, נסתר. רבינו הקדוש מדבר אלינו ועלינו! – לשאת עיניו למעלה, אל אלוקיו, לשאוף ולרצות ולהתקרב אליו עוד ועוד, מכל מקום שהוא.

 

דוד המלך ע"ה, בתהלים, ביטא רצון זה בפסוק: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך". על פי הפירוש החסידי, ביטא דוד המלך ע"ה באמירה זו, את האמונה האיתנה, ש"לית אתר פנוי מיניה", אין מקום שאי אפשר למצוא בו את הבורא, שאי אפשר לקרוא בו אל הבורא – ולהיענות.

 

רבינו הקדוש התווה שתי דרכים בעבודה: האחת ל"רחוקים", והשנייה ל"קרובים" אל הבורא (וכמובן הכל תלוי בהרגשה פנימית), החידוש הגדול בדרך הזו, הוא שהיא היפך ההיגיון.

 

ההיגיון אומר, שאם אדם קרוב יותר אל הבורא, הוא מרגיש יותר במציאותו. הוא "חש" אותו יותר. כמה שאדם רחוק יותר מדבר כלשהו, הוא חש בו פחות. כאן אומר לנו רבינו בדיוק את ההיפך: הקרובים – הם בבחינת "איה מקום כבודו", הם כביכול רחוקים (וודאי מבחינת החובה המוטלת עליהם, ביתר שאת, לבקש ולחפש עוד יותר). הרחוקים – הם בחינת "מלא כל הארץ כבודו", היכן שהם, נמצא איתם הבורא, משגיח ומביט מהחרכים, לראות את בניו אהוביו, לשמוע צעקתם ורינתם.

 

בספר ליקוטי עצות (אות התחזקות סימן כג), מסביר לנו רבינו את ההיגיון הלכאורה לא מובן הזה, באומרו: "ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם ממש בכל שעה נגדו יתברך, נגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מגשמיותו, אפילו תנועה בעלמא שהוא ממשיך את עצמו מגשמיותו אליו יתברך, היא גדולה ויקרה מאוד מאוד אצלו יתברך, והוא רץ בזה אלפי אלפים פרסאות בעולמות עליונים"!!!

 

ואז, כשאנו מנתחים פתאום את ההיגיון החדש המונח לפנינו, פתאום זה מסתבר, פתאום אותה תורת "התחזקות" נעלמת, אינה משהו דמיוני, אלא משהו פשוט ונכון.

 

משלים עוזרים להבנה. ננסה אם כן להסביר זאת במשל פשוט: ראובן, שונא גדול לשמעון. שמעון אינו מצפה מראובן לשום טובה, להיפך, כאשר הם נפגשים באקראי ברחוב, מראה שמעון לראובן פנים רעות, אם יום אחד יפגשו השניים ברחוב, ושמעון לא ירע פניו לראובן, הרי שבודאי יתפעל ראובן, יתרגש. שינוי ההתנהגות הזה, למרות היותו קטן, יפעל עליו פעולה גדולה.

 

כך לענייננו, כאשר אנו רחוקים מהבורא (ושוב, במחשבתנו, כי את האמת העליונה, לעולם לא נדע ויתכן שדווקא האדם שחשב כל ימיו שהוא כה רחוק, דווקא הוא יהיה קרוב והאחר שחשב שהוא קרוב, יתברר שהוא רחוק מאוד, אבל מה שקובע בעולם הזה, זו המחשבה וההרגשה הפנימית שבאדם), כל תנועה ולו הקטנה ביותר, מרעישה עולמות, "שאדם זה שהוא כה רחוק, יעשה משהו בשביל הבורא?!"

 

"מלא כל הארץ כבודו" – מה משמעות הדברים? הלא אני, כן אני, מרגיש כה רחוק ממנו, כאילו כל מעשי נועדו רק להכעיסו, מה אומרת לי הקביעה הזו "מלא כל הארץ כבודו"?

 

גם בשאול – הינך!

 

ואז נפקחות העיניים ומולם, באור יקרות, מאיר הפסוק הזה. "ואציעה שאול – הינך". כן, גם כאן, גם איתי בשאול שאין שאול מטה ממנו, גם כאן בחושך הזה נמצא איתי הבורא. ולמרות שכל כך הכעסתי אותו, למרות שמעשי יעידו שאיני קרוב אליו, הוא מביט אל ליבי פנימה, רואה את הרצון הפנימי, שקיים בכל יהודי (בכל יהודי! כך לימד אותנו רבינו), שלפעמים נחבא – אבל תמיד קיים, להתקרב להשם, לעבוד אותו בלבב שלם, הוא רואה את הבכי הזה בשעת לילה מאוחרת על מצב רוחני שכואב, על כישלון שנכשלנו, הוא מביט, כי הלא "אלוקים ירא ללבב", וזוהי המשמעות האמיתית.

 

אני קרוב אליו. כי גם במרחק הזה, גם בשאול הזה, אני קרוב. גם אם לא משום ש"אני" קרוב, אלא משום ש"הוא" יתברך קרוב. "הינך" בכל מהותך, בדיוק כפי ש'הינך' אצל ה"קרובים", אפילו יותר, מהטעם שהזכרנו. "ואציעה שאול הינך"…

 

החכם מכל אדם בספר משלי, אומר: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" ומפרש שם רש"י: "ועל כל פשעים תכסה אהבה – כשישראל מטיבים מעשיהם הקב"ה מכסה על פשעיהם".

 

נלך רגע באותה דרך שהתווה לנו רבינו.

 

כל יהודי, באשר הוא יהודי, כל זמן שכוונתו, רצונותיו, שאיפתו, הם להיות טוב, "כשישראל מיטיבים מעשיהם", הקב"ה מכסה על פשעיהם, אוהבם ומקרבם. כי כבר חידש לנו רבינו "העיקר הוא הרצון"! אין האדם נבחן רק לפי מעשיו, אלא גם – ואולי בעיקר – לפי רצונותיו, וכל זמן שרצונותיו של אדם הם לטוב, הוא עצמו "טוב" במהותו. גם כאשר מעשיו רעים, מהותו טובה. רק ישא עיניו למעלה, לשאוף לעלות, לשאוף להתקרב יותר מצידו לאביו שבשמים, הוא עצמו – "טוב"…

 

אבל רבינו לא עוצר כאן. לא רק מי ששואף להיות טוב, לא רק מי שנושא עיניו למעלה: "צריך לדעת, שהשם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל. אפילו (מי שהוא מ)פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו. על כן אסור לאדם לייאש עצמו מהשם יתברך אפילו אם קלקל ופגם הרבה מאוד, חס ושלום, כי עדיין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנ"ל. ועל כן עדיין יכול לשוב לשם. והעיקר הוא על ידי אנשי אמת שהם יכולים למצוא גם הטוב וההתפארות שיש, אפילו בהגרוע ולהשיב הכל לשם יתברך". ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, מדגיש רבינו. כל זמן ששם ישראל עליו, כל זמן שלא השיל מעליו את השתייכותו הרוחנית – "ישראל", "ישראל הוא". הוא בבחינת יהודי.

 

וכך הופך רבינו את היוצרות. מערער את יסודות ההיגיון המוטעה ומניח יסוד להיגיון חדש. היגיון שיכול לתת כוח לכל אדם, באשר הוא שם, להתחיל התחלה חדשה, לחדש כנשר נעוריו, להתקרב מחדש לאביו – שהוא חשב שהוא רחוק ממנו.

 

רגיל היה רבי נתן צבי קעניג זצ"ל לומר, שכאשר רבינו הקדוש דיבר על "נקודות טובות" ועל התחזקות על ידן, לא הייתה כוונתו שנרמה את עצמנו, שנטביע את הרע שבנו בכמה "נקודות טובות". אם "לשכוח" את הרע שבך רצונך, כוס יין תעשה עבודה טובה… רבינו התכוון באמת ובתמים, שבכוחן של נקודות טובות – שבעין אנושית ולפי ההיגיון האנושי – המטעה בעניין זה – אין בהן שום כוח לחפות ולהעביר על כל הרע שבנו – בא רבינו וחידש חידוש עצום: לא! נקודה טובה אחת, בכוחה להסיר רע שלם! "מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך".

 

חובת האדם בעולמו: אמונה בטוב!

 

וזוהי חובתו של האדם בעולמו – לדעת ולהאמין בכוחה של נקודה טובה. לדון אחרים ואת עצמו לכף זכות אמיתית, בכוחן של אותן נקודות טובות. להעלותם – את אחרים ואת עצמו – מבחינת רע אל בחינת טוב, לדעת ולהבין עד כמה אותו היגיון שאומר שאם אתה רחוק מאלוקיך אז רחוק הוא ממך – עד כמה הוא מוטעה, עד כמה אינו נכון כפי שכבר נוכחנו לדעת.

 

במקום אחר, מביא רבינו סיבה נוספת לאותו אדם החש ומרגיש בריחוקו, מדוע אין לו סיבה לייאש את עצמו: "כבר מבואר, שאין שום ייאוש בעולם כלל. ובזה בעצמו שהוא רואה את עצמו רחוק מאוד מהשם יתברך בתכלית הריחוק, בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו, מאחר שעל כל פנים הוא יודע שהוא רחוק. כי היה אפשר שיהיה רחוק כל כך עד שלא ידע כלל שהוא רחוק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע גודל ריחוקו, אף על פי שבאמת הוא כן, אף על פי כן זה בעצמו הוא חשוב אצל השם יתברך מה שעל כל פנים הוא יודע ריחוקו, ועל ידי זה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל מה שיוכל".

 

והעיקר, אומר רבינו, להיות בשמחה. כי אין כמו העצבות המפילה את האדם לרע מוחלט, ואין כמו השמחה המקרבת אותו לאלוקיו. יעקב אבינו, אומרים חז"ל, היה שרוי 22 שנה בלא רוח הקודש, רק משום שהיה שרוי בעצבות על יוסף הצדיק, בנו, שנעלם. כי אין העצבות והבורא דרים בכפיפה אחת.

 

ושוב במקום אחר, ממוטט רבינו את שארית יסודות הייאוש שעדיין נותרו: "ואפילו מי שנפל חס ושלום מאוד מאוד, ומונח בשאול תחתיות, חס ושלום, אף כל פי כן יש לו תקנה גדולה על ידי הצדיק הגדול האמיתי. כי על ידו  (על ידי הצדיק) יכולין הכל לקבל חיות מהקדושה בכל מקום שהם. על כן באמת אין שום ייאוש בעולם כלל ואיך שהוא, אפילו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן מאחר שמחזק את עצמו במה שהוא עדיין, יש לו תקווה לשוב ולחזור אליו יתברך. והעיקר הוא "מבטן שאול שוועתי". כי גם צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, ויצעק ויצעק ויצעק ולא יתייאש עצמו מן הצעקה לעולם, רק יצעק ויתחנן לפני השם יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, עד (ש)ישקיף וירא ה' משמים".

 

ראשית, אומר לנו רבינו, דע שאין שום ייאוש. אין מציאות כזו של ייאוש כלל. אלא מה, ההיגיון אומר שאין סיבה לא להתייאש? ובכן, דע שאותו היגיון הינו מוטעה לחלוטין, אין לו שום בסיס ויסוד, שכן:

 

א. גם אם אתה רחוק מהבורא, הבורא קרוב אליך, אז מדוע תתייאש מריחוקך?

ב. דווקא משום שאתה כל כך רחוק, כל מעשה ותנועה שאתה עושה למען הבורא, הם יקרים בעיניו מאוד, דווקא משום שאתה כה רחוק.

ג. עצם ידיעתך את ריחוקך, היא היא הנותנת לך כוח שלא תתייאש, שכן ידיעת המחלה היא תחילת ריפויה.

 

ובעוד מבנה הייאוש קורס לרגלינו בקול רעש גדול, נרקם אל מול עינינו המשתאות בניין חדש, מאיר ומפואר ותקווה שמו, להורות כי עדיין לא כלו הקיצין ועדיין יש תקווה, ועדיין לא נותק החוט המקשר בינינו ובין אבינו שבשמים.

 

רבי צדוק הכהן, מסביר מדוע "אין שום ייאוש", באומרו כי עם ישראל, יסודו מ"לאחר ייאוש", כפי שמעידה התורה. כאשר נולד יצחק אבינו, אומרת התורה, "מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה", וכפי שמפרש הרמב"ן: "מי מילל" פירוש, "מי בכל השומעים לאברהם מתחילה תניק בנים שרה, אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו, כי לא עלה זה על לב איש מעולם". כלומר, לא הייתה שום תקווה שבעולם שייוולד לאברהם ושרה בן. ועם כל זה, העניק להם הבורא את יצחק, אבי יעקב, אבי השבטים שהם כלל ישראל. כך מפרש רבי צדוק את "אין ייאוש": אין ייאוש, משום שאנו, עם ישראל, תחילתנו מאחר ייאוש. אם, למרות הייאוש המוצק, נולד יצחק לשרה, אנו ודאי שיש אין לנו ייאוש.

 

יש תקווה!