כי אנחנו גם וגם

אנחנו לא ממש מנומסים ויש לנו
הרבה עזות וחוצפה, אבל יש לנו
גם הרבה חום, אהבה ואכפתיות.
כי אנחנו עם של גם וגם!
 
 
לפעמים, כשאחרים מעירים לי כל מיני הערות על הילדים, אני ממש יכולה לצאת מדעתי. כל בריה ברחוב או בגינה, במקרה הטוב מחמיצה את פרצופה למראה החינוך, או החוסר חינוך, שאני מפגינה.
 
ובמקרה הרע, מייעצת מגוון עצות מלבבות. להלביש את הפעוט בעוד שכבה – 'את לא רואה שקר לו?' או שהגיע הזמן לגמול את הילדה מהמוצץ, 'כי זה ממש לא יפה שילדה כל כך גדולה תסתובב עם מוצץ בפה', או ש'ינעלו נעליים כי זה מאוד מסוכן להסתובב פה יחפים וגם מלוכלך', ו'למה את נותנת לילדה פופקורן?! זה ממש חוסר אחריות, אני מכירה ילד שנחנק מזה'….
 
גם כשאני נוסעת במכונית אני מרגישה שכולם רוצים לחנך אותי. "מדוע את עומדת על מעבר החצייה?", שאל אותי אדם מבוגר, לפני ערב חג, כשאני עם שלושה פעוטות בתוך הרכב, מחכה שיקפיצו לי משהו מהסופר, וחנייה היא פריבילגיה של נכים בלבד.
 
אפילו בטלפון נוזפת בי הפקידה, כשאני מנסה לקבוע תור לצילום שיניים לקטנה בגלל מכה בשן: "מדוע חיכית כל כך הרבה זמן? היית צריכה להגיע למוקד מיד עם קבלת המכה? זה ממש לא בסדר!"…
 
אז נכון, כולם שליחים של השם הבאים ללמד, להזהיר או לנסות אותי, ואני מצידי צריכה להקשיב, להבליג ואפילו לשמוח ולהודות להם. אבל מה לעשות שבין הבכי של הילדים, החום, ההזעות והעייפות הסבלנות שלי מטשטשת?! אני משתדלת להישאר נחמדה, לחייך ולומר 'אתה צודק, סליחה', אבל בפנים אני כועסת ומתרעמת, ובעיקר לא מבינה איך לא מבינים אותי. מה? אתם לא רואים כמה קשה לי? כמה אני משתדלת? אתם באמת הייתם עושים אחרת???
 
אבל בתוך ההתערבות הכפייתית של הסביבה בחיים שלך, שלא נותנת הרבה מקום לפרטיות או דיסקרטיות, יש גם צדדים יפים. אני זוכרת שבילדותי נסעתי פעם באוטובוס. הזמן היה זמן מלחמה והעם היה מלוכד ומאוחד. האישה שישבה לידי הוציאה שקית של סוכריות וחילקה לכל יושבי האוטובוס, סתם כך, בלי סיבה נראית לעין. אני זוכרת שמאוד התרגשתי מהמחווה הזאת. הרגשתי שאני חלק ממשפחה גדולה ומאושרת בתוך האוטובוס הזה, וזה נתן לי המון ביטחון.
 
השבוע הייתי בסופר. ליד הקופה התינוק הקטנצ'יק שרק נולד התחיל לבכות, וכל הנוכחים נרתמו מיד לעזרה. כאילו ניתן מין סימן דמיוני לתרגיל צבאי – ומבצע הקניות בבת אחת יצא לדרך. האישה לפני בקופה הזדרזה לארוז ולשלם, הקופאית העבירה את המוצרים בקצב מטורף, האיש שעמד מאחורי הניח את הקניות מהעגלה על המסוע, ונערה אחרת ערסלה את התינוק והרגיעה אותו. אני רק ארזתי ושילמתי בעוד מישהו אחר סידר עבורי את המוצרים בעגלה וכולם ליוו אותי החוצה, וחיכו עם הקטנים והמוצרים עד שהבאתי את המכונית לפתח החנות.
 
אז נכון שאי אפשר לשמור דברים בסוד וכולם יודעים הכל על כולם, וזה ממש מקובל לשאול כמה אתה מרוויח או לחטט בתיק של חברה כדי להוציא טישו או סוכרייה, ותור זה לא תור, ולא תמיד קמים למבוגר באוטובוס.                   
 
אנחנו לא ממש מנומסים ויש לנו הרבה עזות וחוצפה, אבל יש לנו גם הרבה חום, אהבה ואכפתיות. אם מישהו יראה ברחוב אדם נופל או מוכה הוא מיד יתערב לעזרתו, מה שבימינו, לצערי, אי אפשר לומר על כל חברה בעולם. יש כאן אהבת ישראל גדולה, אהבה של משפחה, אהבת אחים. ולא משנה כמה נדמה לנו שיש פה שנאה עצמית או רצון להדמות לעם אחר, או נטייה להבליט את הצדדים המכוערים. האהבה של העם ואחדותו, שמתבטאת הרבה פעמים בזמנים קשים יותר, היא משהו נדיר שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. כי אנחנו גם וגם. גם מתביישים ומצקצקים בלשון למראה התנהגות לא נאותה, אבל גם ובעיקר, מאוד גאים בישראליות שלנו.
 
ומהמקום הזה, שכולנו חווים מדי פעם, אנחנו צריכים לזכור לדון את עצמנו לכף זכות. להשתדל לעשות מעשים טובים והרבה הרבה טובות לכולם (כמו שאמר הרב שלמה קרליבך זצ"ל). וחלילה לנו מלדבר שררה על עצמנו, ובטח לא לומר "הישראלים האלה…" כאילו אנחנו מוציאים את עצמנו מהכלל. אנחנו צריכים לזכור היום יותר מתמיד שאין דבר נפלא מאחדות, ושאנחנו בעצם מאוד אוהבים אחד את השני. ולהשתדל מאוד להבליט את הצדדים הטובים ולעשות הרבה חסדים, וכמובן כמובן – להיות בשמחה תמיד! ובזכות כל זה יבוא המשיח במהרה, ואנו נזכה סוף סוף להיות אור לגויים ולעולם.