כשאמא אמרה כן

אחרי עשרים דקות שאלתי את אמא
אם היא רוצה שאמשיך, והיא הנידה
בראשה כאומרת 'כן' כשהיא מסתכלת
לתוך העיניים שלי. אתם מבינים?
היא אמרה לי 'כן' כנגד כל הסיכויים.
 
 
תארו לכם שהיינו יכולים לדבר בצורה ישירה עם נשמה של מישהו, מה אתם חושבים שהיינו מרגישים?
 
לא, אני לא מדבר על תקשור עם נשמות המתים (פרט לכך שמדובר בהתנסות מפחידה, היא גם אסורה מהתורה). אני מדבר על היכולת לדבר, תוך כדי שהגוף חי, עם הנשמה.
 
מדהים, נכון? כי אז הנשמה תוכל לתקשר איתנו בצורה ישירה.
 
כולנו יודעים שאנחנו מורכבים משני חלקים חשובים: הגוף והנשמה. אולם הנשמה היא האדם האמיתי. והנשמה היא העיקר וביכולתה להשיג דברים עצומים, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב: "כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאוד, אבל הגוף אינו יודע מהם…" (ליקוטי מוהר"ן חלק א, כ"ב).
 
אז תארו לעצמכם מה היה קורה אם היינו מצליחים לעבור את כל המטען הגשמי שמסתיר את הנשמה, ולהגיע לחלק הרוחני והטהור של האדם? מה אתם אומרים, זה אפשרי?
 
כן. אבל זה תלוי במוח.
 
רבי אליהו דסלר זצ"ל, מחבר הספר "מכתב מאליהו", מסביר שהמוח הוא מקום משכנה של הנשמה בגוף. ולא רק, המוח מתפקד כמו פילטר לנשמה, מגביל את הכוחות הרוחניים שלה. רבי דסלר מסביר, גם, שאם אדם סובל משיתוק מוחי אז הפילטר של הנשמה שלו נחלש מאוד.
 
וזה אומר, שאדם מוגבל יכול להיות יותר נשמה מגוף למרות שהוא חי.
 
דברים אלה שופכים אור שונה על איך שאנחנו יכולים להסתכל ולתקשר עם בני משפחה, חברים או שכנים שעברו אירוע מוחי, כאלה שסובלים מאוטיזם, תסמונת דאון, שיתוק מוחי ושאר מגבלות. למרות שאנו רואים את המגבלה הפיזית שלהם, אנחנו יכולים להבין שמתחת למגבלה הזו קיימת מודעות רוחנית בלתי נתפסת. כשהפילטרים של נשמתם נחלשו הם נעשו מודעים יותר לממדים הרוחניים ולאמת המטפיזית שלהם.
 
במילים פשוטות, כשהמוח מקבל בעיטה ויוצא מהמשחק, הנשמה נכנסת ובגדול.
 
לפני שנתיים אמא שלי עברה אירוע מוחי קשה שגרם נזקים זמניים למוח, כזה ששדד ממנה את היכולת לדבר ולעקוב אחרי שיחה מלאה עם אנשים. מאישה שתמיד הייתה אקטיבית ומלאת חיים, אמא היום לא מסוגלת אפילו להניד את ראשה ולענות 'כן' או 'לא' על שאלות.
 
ברוב הביקורים שלי בבית האבות בו אמא נמצאת, אמא הייתה מקבלת אותי עם חיוך גדול כאילו משכנעת שהיא מזהה אותי. ואז, הייתה מזיזה את כסא הגלגלים שלה עם היד הבריאה שלה. הדבר העיקרי שהיא ידעה לעשות עם כסא הגלגלים שלה הוא להזיז אותו קדימה ואחורה. ברוב הביקורים, היא הייתה נוסעת עם כסא הגלגלים שלה לאורך המסדרון, לחדר האוכל ולפטיו. הנסיעה הייתה תמיד קדימה. לאחור, הייתה נוסעת ונוסעת עד שהייתה מתנגשת בקיר, אז הבינה שיש שם מחסום ומתקדמת קדימה.
 
כל כך רציתי לתקשר עם אמא שלי. כמובן שדיברתי איתה בכל פעם שהגעתי לבקר, השיחות הן חלק מהתקשורת והאכפתיות שאנשים אחרי אירוע מוחי מקבלים מהסובבים אותם, אבל רציתי לתקשר איתה בצורה עמוקה יותר. הידיעה שהאירוע שעברה החליש את הפילטר של הנשמה שלה ציער אותי. רציתי להגיע אל הנשמה שלה. רציתי, איכשהו, לעזור לנשמה המתוקה שלה.
 
יום אחד, אמא ואני היינו לבד בלובי. אף אחד מבני המשפחה, אחיות או מישהו מהצוות לא היה בסביבה. הנה הרגע לו חיכיתי, הרגע בו אגיע לנשמה שלה. ואז, עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי עם אמא, אפילו לא לפני האירוע המוחי שחוותה. הוצאתי את החומש והתחלתי לקרוא את פרשת השבוע בקול רם לידה.
 
מה שקרה היה מדהים.
 
אמא התקדמה עם כסא הגלגלים שלה, עצרה והסתכלה עלי.
 
תוך שאני קורא ומסביר את פרשת השבוע שמתי לב שאמא שקועה במה שאני אומר. מתבוננת עלי במבט שלא הכרתי לפני כן. היא לא הזיזה את כסא הגלגלים, פעולה שאהבה לעשות. היא התקרבה אלי, לקחה את היד שלי ונישקה אותה כאילו אומרת לי 'תודה על שאתה מרגיש את הצימאון של הנשמה שלי לתורה'. היא קירבה את הראש שלה לספר שהחזקתי, והתבוננה על מה שכתוב שם.
 
אחרי עשרים דקות שאלתי את אמא אם היא רוצה שאמשיך, והיא הנידה בראשה כאומרת 'כן' כשהיא מסתכלת לתוך העיניים שלי.
 
הייתי המום! לא ראיתי את אמא שלי מנידה בראשה לשום שאלה. הרופא שמטפל בה אמר שהיא לעולם לא תוכל לעשות את הפעולה הזו, אתם מתארים לעצמכם?!?
 
המשכתי לקרוא את פרשת השבוע והסברתי לה בנעימות ומלא אהבה, ואמא שלי המשיכה לשבת ולהקשיב, להתעמק, להתרשם. כשסיימתי, סגרתי את החומש ואמא הזיזה את הכסא שלה קדימה ואחורה.
 
אני יודע שאמא היא אדם מאוד רוחני, אבל זו הייתה החוויה הכי עמוקה שחלקנו ביחד. חוויה של הנשמה. הצלחתי לתקשר עם הנשמה שלה, והיא תקשרה בחזרה.
 
כשאנחנו רואים קורבנות של אירועים מוחיים, כמו אמא שלי או עוד אנשים עם מוגבלות פיזית-שכלית, אנו נוטים להתמקד במה שאנחנו רואים בחוץ – במגבלה הפיזית. לא פעם אנחנו מקבלים ורואים את האנשים האלה כחסרים בעוד את עצמנו אנחנו רואים שלמים.
 
אבל תרשו לשאול אתכם, בעולם של רוחניות – מי הם החסרים באמת ומי השלמים באמת? אני חושב שאת התשובה אתם כבר יודעים.