עולם של תודה

תודה – היא לא רק מילה בת ארבע
אותיות, אלא עולם בפני עצמו ממש.
לא מדובר ביחידי סגולה או על אנשים
מדורות קודמים שזכו בעולם כזה,
מדובר בעולם שייך לכל אחד!

הדבר שהכי ממתיק את החיים היא ההודאה והתודה. ככל שמעמיקים ונכנסים יותר ויותר אל עולם ההודאה זוכים להאיר את החיים באור האמונה, עד שאפשר לראות בעינינו ממש את הגאולה. ולא סתם לראותה, אלא ברחמים, שמחה וריקודים.

במאמר זה נלמד מעט על הכוונות בתפילת העמידה (תפילת שמונה-עשרה), עם אור ההודאה:

ראשית, נלמד כוונה כללית השייכת בכל הברכות כשאנו אומרים "ה’ אלוקינו", כגון: ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם וגו’. ידוע שהשם ‘אלוקים’ הוא מידת הדין והמשפט, ואם כן, כאשר אדם מברך את ה’ ‘אלוקינו’, פירוש הדבר הוא, שמקבל את הנהגת המשפט של הבורא עמו, שמקבל את אלוקותו וממשלתו של הבורא עליו ועל כל מאורעות חייו, כלומר שאומר תודה על הכל – הן על הטובות והן על הייסורים והקשיים שיש לו, שבאים ממידת הדין.

ולענייננו, בברכה הראשונה – ברכת האבות, אנחנו פותחים באמירת: ברוך אתה ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו וגו’. כאשר אנו אומרים ‘אלוקי אברהם’ ושוב חוזרים ‘אלוקי יצחק’ ו’אלוקי יעקב’, זה אומר שהאבות הקדושים קיבלו את אלוקותו וממשלתו של הבורא עליהם באהבה. כלומר שכל פעולותיהם ומעשיהם היו עם תודה והודאה, הם הודו על הכל. אילו לא היו מודים לא היו ניתן לומר עליהם ‘אלוקי אברהם, אלוקי יצחק’ וכו’, והעובדה שאומרים כך מוכיחה שאבותינו הקדושים הודו על הכל!

המשך הברכה: הא-ל – זו מידת החסד, ואנו מודים על חסדו זה. הגדול – גדולתו של הבורא היא מידת החסד שלו יתברך, כי בודאי לא מכנים את הבורא בשם "הגדול" להורות על גודל יחסי חלילה. רק על נברא אפשר לומר שהוא יותר גדול מנברא אחר. אבל על הבורא לא שייך לומר שהוא גדול כפשוטו, אלא בודאי זה מורה על מידת חסדו הנקראת "גדולה" כידוע, ועל זה אנו מודים. בהמשך אנו אומרים: הגיבור – כאן ברור שלא מדובר על גבורה במושגים מגושמים, דבר ששייך אך ורק לנבראים, אלא אנחנו מודים על שהבורא מגביר את מידת הרחמים על מידת הדין.

גומל חסדים טובים – כאן אין צורך לפרש, שהרי זו הודאה מפורשת על חסדיו. וקונה הכל – הכל שייך לבורא יתברך, לכן צריך להודות על הכל, על כל נשימה ונשימה, על כל פרט בחיים, מכיוון שהכל מידו הרחומה יתברך. ומכיוון שהכל שייך לבורא, אם כן אין שום דרך לשלם לבורא או להחזיר לו טובה, מלבד להודות לו. וכן מובא במדרש "שוחר טוב", שרק על ידי ההודאה משלמים כביכול לה’ יתברך על כל הטוב שעושה עימנו.

וזוכר חסדי אבות – ידוע, שהאדם צריך להדמות לבורא במידותיו, כמו שאמרו חז"ל: "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום". כאן אנחנו לומדים ממידותיו של הבורא – את מידת הכרת הטוב שלו יתברך, שלא מפסיק להכיר טובה לאבות הקדושים על חסידותם ומסירותם לכבודו, וזוכר לנצח ולא שוכח את החסדים שעשו לפני זמן רב. ולא זו בלבד, אלא שמוסיף לשלם להם על חסדם עד אין סוף, כמובא בהמשך הברכה: ומביא גואל לבני בניהם – כתוב "ומביא גואל" בלשון הווה, כלומר שכל הזמן מוסיף ומביא גואל לבני בניהם של האבות.

למען שמו – כדי שיאמרו תודה! כי בכל מקום שנאמר "למען שמו" או "למען שמך", הכוונה שמודים ומשבחים לשמו יתברך, כמו שאנחנו אומרים בקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – יתגדל ויתקדש שמו הגדול – כל השבחים וההודיות הם לשמו יתברך. ועל ידי שמודים לשמו, מתגלה מידת האהבה והרחמים, שזה מה שאנחנו אומרים בהמשך: באהבה!

מתי מתגלה מידת האהבה? כל זמן שזה "למען שמו". כאשר הולכים עם תודה והודאה אז מתגלה מידת האהבה, שה’ מביא את הגאולה ברחמים, בלי שום דינים. ואם כן, כל המהלך האחרון של הברכה, הוא כך: ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה – כשאנחנו מודים לבורא – למען שמו – אז ה’ מביא את הגואל באהבה – בלי דינים.

מלך עוזר ומושיע ומגן – כאן כל מילה מראה על ההודאה שלנו על עזרתו וישועתו והגנתו יתברך עלינו.

ברכה שנייה – ברכת מחיה המתים. ברכה זו כל כולה הודיה ושבח לבורא על טובותיו ונפלאותיו. אתה גיבור לעולם – כאמור, אנו מודים לבורא על כך שתמיד מגביר את מידת רחמיו על מידת הדין. מחיה מתים. רב להושיע, משיב הרוח וכו’, מכלכל חיים בחסד וכו’ – הכל שבח והודיה לבורא.

ברכה שלישית – אתה קדוש. אנו אומרים: וקדושים בכל יום יהללוך סלה. המילה ‘סלה’, היא: ‘בלי הפסק’ – רק מי שקדוש יכול לזכות להודות ולהלל את ה’ בלי הפסק. מכאן יתחזק כל אחד לבקש ולהרבות בתפילותיו על עניין שמירת העיניים וקדושת הברית, כי משם מגיע כל אור האמונה ורק על ידי זה אפשר להודות לה’, ומי שפוגם בבריתו מיד מאבד את אור האמונה ואת הכוח להודות לה’.

ברכה רביעית – אתה חונן. אנו אומרים: "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת". מדוע אומרים ‘מאיתך’? אי אפשר היה לומר: וחננו חכמה בינה ודעת? אלא מכאן נלמד, שכאשר האדם רוצה ללמוד חכמה בינה ודעת הוא מוכרח לקשר את זה לה’ יתברך, ולדעת בבירור שרק הוא יתברך נותן לאדם חכמה וכו’ בחסד חינם, לכן אנחנו מדייקים בברכה זו: אתה חונן לאדם דעת…חננו מאיתך חכמה בינה ודעת…

בודאי הבורא ברא כל אדם עם שכל ודעת מסוימים, כל אחד כפי שחננו הבורא, אבל אם אדם ישתמש באותו שכל שקיבל על מנת להשיג עוד חכמה ודעת, בלי לקשר את זה לה’, מכיוון שרק מאיתו יתברך יוכל לקבל עוד דעת, אז הוא לא יכוון לאמת, אפילו אם ה’ חנן אותו מתחילה בשכל וחכמה רבה.

וזה מזכיר לי את אותו זוג שהגיע אלי, והבעל אמר לי שהוא למד את הספר "בגן השלום" היטב, וכאשר סגר את הספר ביזה את אשתו לנגד עיניי! מדוע? משום שהוא הלך עם שכלו וחכמתו לכן לא השיג את החכמה והאמת שבספר. לכן, כל ספר שילמד – אם הוא לא יבקש מה’ שיאיר לו את האמת שבספר, הוא לא ישיג אותה. על זה נאמר (משלי כו): "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ". מי שחכם בעיני עצמו גרוע יותר מכסיל, והוא יותר טועה מדרך השכל מאשר הכסיל. זאת, משום שהכסיל יכול להתעורר ולהבין שהוא כסיל, ולבקש חכמה. אולם אדם שחכם בעיני עצמו כבר לא מבקש חכמה באמת, מאחר והוא חושב שהוא כבר יודע.

על זה אנו מודים לה’ שהוא החונן לאדם דעת, וההודאה היא הביטוי של הכנעתנו, שאנו מבינים שבלעדי ה’ שנותן לנו דעת אין לנו שום שכל, ועל ידי זה נינצל מהפגם הנורא של החכם בעיניו.

הברכה הבאה: השיבנו אבינו לתורתך. כאן יש לשאול – למה נאמר: השיבנו וכו’ לתורתך? היה ראוי לומר: למדנו תורתך, הרי תורה לומדים אז מדוע לומר ‘השיבנו’? אלא, שאיננו מבקשים באמת רק ללמוד את התורה ולדעת אותה כמו חכמה חיצונית, אלא רצוננו לשוב אל עצם התורה, לחיות את התורה.

וקרבנו לעבודתך – אנו מבקשים שה’ יקרב אותנו לעבודתו, מכיוון שזו עבודת ההודאה. לכן אנחנו משתמשים בלשון "קרבנו", שזו גם לשון התקרבות וגם לשון קרבן – קרבן תודה. ההודאה היא הדבר שמקרב את האדם יותר מכל לה’, וקרבן התודה הוא הקרבן היחיד שלא יתבטל לעתיד לבוא. ועל ידי שמתקרבים לעבודת התודה זוכים להמשך הברכה: והחזירנו בתשובה לפניך. כידוע, ההודאה היא עיקר התשובה ועל ידה זוכים לתשובה מאהבה – שהיא התשובה המעולה ביותר שעל ידה גם זדונות נהפכים לזכויות.

למדנו על קצה המזלג מעט מכוונות התפילה עם אור ההודאה, עד ברכת "סלח לנו", ורואים אנו כיצד התודה מאירה את כל תפילת שמונה-עשרה באור נפלא ומתוק מאין כמוהו, כשמכוונים כל מילה ומילה לעניין התודה. כל אחד ינסה לכוון כך ויראה איך הוא יוצא מתפילת שמונה-עשרה – שונה ממש, שמח ורוקד. ובשבוע הבא אי"ה, נלמד את המשך התפילה.

ה’ יתברך יזכנו ללכת עם תודה והודאה, שיאירו לנו בכל מקום ובכל פינה בחיים, ונזכה לגאולה ברחמים בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.