כששני צלילים נפגשים
כשחזרתי לדירה חברי הלהקה שמעו ממני זמירות לא מוכרות. "תשמעו" פסקתי בטון חד משמעי "אני מסתפר!". לאוזן 'היפית' זה נשמע כמו 'תשמעו אני קופץ ממגדל אייפל'...
רק אחרי שהתחברו הקצוות והפאזל הושלם אני יכול לגולל מסכת ענקית של השגחה עליונה שהובילה אותי צעד אחר צעד, החל ממעורבות בתאונה בלתי שגרתית באחד מכבישי הארץ, משם להשתתפות בחתונת ידיד, ערב לפני בריחתי מזרועות החוק למרחבי אירופה, ועד לסיום המופלא בנסיעה לאומן, יום אחרי הפגישה המקרית בפינת רחוב בלונדון עם אדם שעד היום איני יודע מיהו ומה שמו.
אני נזכר בכל אותם פרטים ופרטי פרטים, רואה כיצד הם משתלבים יחד ואורגים בהתאמה מופלאה את סיפורה של נשמה השבה למקור מחצבתה, ונדהם. מבחינה גשמית לא חסר לי אף פעם דבר, אך בליבי פנימה קיננה תחושה טורדנית שלא הרפתה ממני, משהו בתוכי צעק: אתה חי בעולם שכל כולו שקר! אנשים משקרים אחד לשני, מרגישים שקר, חושבים שקר, הכל מסביב הוא שקר אחד גדול. היכן האמת והאם קיים בכלל מושג כזה? לשאלה הזאת לא חיפשתי תשובה.
כשגדלתי מצאתי את עצמי שוקע עמוק עמוק בעולם המוסיקה, בבוקר הייתי עובד ובכל שעות הערב שומע מוסיקה ומנגן. תוך זמן קצר הפכתי לבסיסט בלהקות שונות. כאשר סיימתי לשרת בצבא היה ברור לי שאני הולך לקראת עתיד מוסיקלי. הכרתי זמר מעולה והחלטתי להקים להקה בלונדון, תוך זמן קצר התארגנתי, טסתי עם החבר ללונדון והלהקה הפכה חלק בלתי נפרד מחיי. הייתי מלא יוזמה וחלמתי יומם ולילה כיצד להפוך את להקתי לדומיננטית ולמובילה ביותר, ל"להקה מספר אחד" בעולם. בשנים האלה נעו כל חיי על ציר אנגליה-ישראל-אנגליה. יום אחד אני מבקר בארץ ופוגש, כמעט באקראי, מתופף בעל ידי זהב שסגנונו מתאים במיוחד לאופי הלהקה, כשחזרתי לאחר מספר שבועות לאנגליה הבאתי אותו איתי.
לאחר מספר שבועות של הופעות בחברתו של המתופף החדש מצלצל הטלפון בדירתו השכורה, ידידיו מהארץ מספרים לו על חבר שחלה במחלה ממאירה, לא עלינו, ועומד לפני טיסה לארה"ב שם יצטרך לעבור ניתוח מסובך גורלי לחייו, "והוא מאוד רוצה שתבוא לבקר אותו". כששאל לעצתי השבתי כי יש להניח הצידה את כל שיקולי הלהקה ולמלא את החובה המוסרית. למחרת הוא כבר היה בדרכו לבית החולים.
מתופף הוא בורג די מרכזי במערכת והעדרו משאיר חלל ריק. הלהקה החלה להתפורר. החלטתי לנסוע לארץ לתקופה של חודש ולאחר מכן אשוב לאנגליה או שאסע "לחפש את עצמי" בהודו ובאוסטרליה. השארתי את כל מיטלטלי בלונדון וטסתי לארץ. עוברים שבועיים וערב אחד אני שואל מכונית מחבר, מכונית שהייתה ללא ביטוח וללא טסט, ונוסע לעיר הסמוכה. על אם הדרך קופץ פתאום אדם לתוך הכביש, עצרתי בחריקת בלמים אך היה מאוחר מדי: האיש נפצע. מכונית שחלפה במקום נעצרה מיד לטפל בהלך המוזר שהיה שרוע כעת על הכביש, נמלטתי מהאזור, חניתי באחד הרחובות וחזרתי הביתה.
באותו לילה לא הייתי מסוגל לעצום עין, מה עלי לעשות עכשיו? האם לרכוש כרטיס טיסה לאחת מארבעת היבשות ופשוט להיעלם בלי להשאיר עקבות, או להסגיר את עצמי לידי המשטרה? יכולתי לברוח ולא לחזור לארץ לעולם, אך המצפון גבר עלי, עם בוקר פניתי לתחנת המשטרה הסמוכה.
הוזמנתי מיד לחדר החקירות והחוקר שאל: "האם הרכב שלך?", "של חבר" עניתי. "האם החבר שלך נתן לך אותו?", "כן!" עניתי. "תחשוב קצת לפני שאני רושם", הבהיר החוקר, "אם חברך נתן לך את מפתחות הרכב זה אומר שהוא יישא במלוא האחריות". האפשרות שעמדה לרשותי הייתה לשקר ולהצהיר שגנבתי את הרכב, אלא שברגע זה אני מסתבך בשלוש עבירות פליליות: גניבת רכב, תאונת פגע וברח, ועקב העדר ביטוח וטסט – אני מתחייב בחצי מליון שקל קנס, שחלקם השתתפות בהוצאות הרפואיות של הנפגע. אין הרבה זמן לחשוב, אני "מודה" על גניבת הרכב, החוקר רושם את דברי, דורש את חתימת ידי ומורה על המשך מעצרי.
ישבתי בחברת ארבעת הכתלים הריקים ובמוחי רועמת סימפוניה מחרישת אוזניים, כל כולי זועק ותובע הסבר: למה דווקא לי?? זה כמו שמישהו יעיר אותך רגע לפני רגע השיא של החלום. אתה מופיע לפני אלפים באנגליה וקוצר תהילה והון, כל העתיד לפניך, השמים הגבול… והנה, רק "קפצת" לארץ לביקור תמים של מספר שבועות ופתאום נוחתת עליך צרה שכזאת. כעסתי על העולם שמתרחשים בו דברים סתם כך ללא שום הצדקה ולפתע הוצת במוחי פתיל, נזכרתי בסיפורון קטנטן שקרה באותו בוקר עם כמה מחברי: משהו שהיה קשור למשיכת מזומנים בעזרת כספומט שלא דווקא שייך לנו.
בימים כתיקונם לא הייתי מוצא שום קשר בין המשיכה הפעוטה באותו בוקר להסתבכות הפלילית למחרת, אבל כשמוציאים אותך מהמרוץ ואתה נשאר לבד יש לך זמן לחשוב והראות שלך גם בהירה יותר, פתאום הלם פטיש ההכרה: יש כאן יד מכוונת! ומיד צפו להם אלו אחרי אלו ים של תמונות נשכחות מעברי ואני מבחין כיצד כולם מותאמים בצורה מדהימה ביותר. יש קשר בין הדברים. אין משהו שקורה סתם. הבנתי באותו רגע שכל פרט בחיי מושגח בהשגחה עליונה. זה היה הבזק עז שהאיר ברגע אחד הרבה פינות אפילות. פתאום אתה מתחיל לפרש דברים אחרת.
כעבור 48 שעות השתחררתי. עמדתי לצד המשקוף בדלת היציאה מבית המעצר ונדרתי: מכאן אני יוצא לחפש את מקור ההשגחה! אני אומנם לא יודע עדיין כלום, אבל ברור לי שיש משהו שהוא מעבר לנראה ולמוחש. יותר לא יוכלו "למכור לי סיפורים", לא אשאיר אבן על אבן בחתירתי אחר האמת. בדמיוני אני רואה לרגע שלט קטן מונף ליד שער הכלא ועליו נוצצות אותיות קטנות: כאן הונחה הלבנה הראשונה לבנין עתידה של נשמה יהודית…
מאותו יום התחלתי בחיפוש קדחתני. בלעתי בשקיקה כל ספר שנושאו הוא דת, משתי הדתות המפורסמות ועד לאחרון התורות ההודיות, כל שיטה שאך אתמול יצאה לאוויר העולם סקרנה אותי, התעניינתי בכל כת ובכל תנועה, בדקתי הכל חוץ מדת ישראל, כמובן. יהדות לא באה בחשבון הרי שמעתי כבר מספיק על 'הדתיים האלה'.
היות ובעל כורחי עלי להישאר בארץ, החלטתי להקים את הלהקה במתכונת דומה כאן ועכשיו. נכנסתי לחנות כלי זמר ורכשתי גיטרה, תוך כדי קניה אני שואל את המוכר אם הוא מכיר במקרה להקה אזורית שזקוקה לבסיסט, הדבר יצא מפי וצעיר פותח את הדלת ניגש למוכר ושואל: "האם ידוע לך במקרה על בסיסט?" שני 'המקרים' הצטרפו ועם הצעיר הזה הקמתי את הלהקה בארץ, להקה מצליחה שזכתה במקום ראשון בתחרות ישראלית.
זמר הלהקה הוא זה שהוביל אותי בסופו של דבר להתעניינות בתורת ישראל, אך מה שנחת עלי כרעם מתגלגל ביום בהיר, הייתה העובדה המדהימה שבעל להקתו של הזמר היה לא אחר מאשר אותו אדם שבגלל מחלתו חזר המתופף ארצה, מה שהביא כאמור לפירוד החבילה ולשיבתי שלי לארץ, להתעכבותי כאן שלא ברצוני עקב התאונה ולהשתלב בלהקתו של מי שהתגלה, למפרע, כדחיפה הראשונה לכדור השלג שהתגלגל והחזיר אותי לכאן. עוד מעגל נסגר ואמונתי בהשגחה פרטית קיבלה מעתה תנופה עוצמתית.
בתקופה זו פגשתי באקראי אדם דתי, שהיום אני מכיר אותו כחסיד ברסלב, והתגלגלה בינינו שיחה שבמהלכה השחתי לפניו בעיה מסוימת. "אם אתה רוצה למלא את החסר", השיב לי בטון בוטח, "תתפלל על זה לבורא עולם ואחרי שתקבל את הדבר שביקשת תגיד תודה". השבתי שאני לא דתי ולא מאמין וכך נחתמה השיחה. חלפו ימים והבעיה רק החריפה וכבר באו מים עד נפש, כשלא עמדתי בפני ברירה טובה יותר מצאתי את עצמי פונה לשמים הרחוקים: "אם אתה בכל זאת נמצא, אז אנא ממך עזור לי…"
אחרי שבועיים נעלמה הבעיה כלא הייתה. כבר לא היה לי ספק בכך, הכל מושגח ומתוכנן עד לאחרון הפרטים! אך מיהו המושך בחוטים? מיהו זה שמאותת לי ומה בדיוק רצונו? אני נובר בכל ספרי הדתות והשקר צף לו בעיגולים גסים ומגושמים המעוררים בי בחילה ושאת נפש, הם, הספרים האלה, מלאים סתירות וכנראה שמי שכתב את הרישא לא כתב את הסיפא או שקרה לו משהו באמצע… ההרגשה שצמיחתה החלה בילדותי המקודמת החלה להתחדד יותר ויותר: העולם הוא אוקיינוס שכל כולו שקר גועש. כשיצאתי לרחוב ונתקלתי עם מראה פניהם של יצורי האנוש כמעט ניגשתי לברר: בשביל מי המשחק המגוחך הזה? תגידו לי, אתם בעיצומו של קרקס?
מאסתי בפטפוטי ההבל של כהני הדתות למיניהם, לא סבלתי את העמדות הפנים האנושיות, אך את הניצוץ היהודי שבי כלל לא יצאתי לחפש. הוא היה כלוא בין חומות פלדה בלתי חדירות. פתאום הפריעה לי העובדה שבתעודת הזהות שלי רשומה המילה "יהודי", פניתי למשרד הפנים וביקשתי מהפקיד שינפיק עבורי תעודה ללא שם הלוואי הזה. הפקיד המופתע חייך והסביר שהדבר כרוך בבירוקרטיה מתישה וחבל על כאב הראש.
כנראה שהעלייה הגדולה מתחילה דווקא אחרי שנפלת לתכלית הירידה. יש ירידה רוחנית יותר עמוקה מזו? בשלב זה התחיל משהו לזוז: זמר הלהקה החל להתעניין ביהדות ולהשתתף בשיעורי תורה, יום אחד הוא הצליח למשוך גם אותי, מאז השתתפתי בשלושה שיעורים נוספים עד שהסיפור נגמר. זהו, זה לא דיבר אלי יותר.
יום אחד הבנתי שאני בעצם כנראה תלוי בין שמים לארץ. מהשקר אני נמלט ומהאמת אני רחוק עדיין שנות אור. אולי עד עכשיו חיפשתי את הארנק רק מתחת לפנס? אולי היהדות גם שווה בדיקה יסודית? הרי בסופו של דבר אני יהודי ולא משהו אחר. החלטתי: אתחיל לשמור שבת ואראה מה יצא מזה.
חולפות להן שתי שבתות ובבוקרו של יום ראשון אני מוצא בתיבת הדואר שלי מכתב הנושא על גבו חותמת ממשלתית, אני מתבקש לסור למשרד הביטוח הממשלתי ולהסדיר חוב בסכום כולל של 453,000 ₪! – זוהי עלות נסיעה במכונית ללא ביטוח וללא טסט! אחרי בירורים בעניין, הבנתי כי במקרים כאלו אין פתרון טוב יותר מבריחה מהארץ. שוב טלטלה עזה והקערה נהפכת על פיה. הלהקה כבר נכנסה להילוך גבוה, הספקנו להקים אולפן פרטי וליצור קשרים עם חברות הפקה ידועות שם, ושוב עלי לצאת מהזירה… מה לעשות וההשגחה העליונה מורה לי כעת לעזוב? הבהרתי לחבריי שאני אומנם אסע לחו"ל, אך הלהקה רק תצא נשכרת מכך: אכשיר שם את הקרקע ובהמשך נעבור כולנו לחו"ל, כך נוכל להגשים את מטרתה העיקרית – הצלחה בעולם הגדול.
רכשתי כרטיס טיסה לשוודיה והתחלתי להתכונן לקראת המעבר לארץ חדשה לתקופה שגבולותיה אינם מוגדרים מראש.
בעוד אני עסוק באריזת המזוודות אני מבחין לפתע במעטפה חתומה נופלת מכיסיה של אחת המזוודות. שום דבר מיוחד לא היה טמון בין קפליה של המעטפה, הייתה זו הזמנה תמימה לחתונתו של ידיד חוזר בתשובה שהפך לחסיד ברסלב שתיערך ערב טיסתי לשוודיה. לך תאמין שהנזמנה הזאת הולכת להיות הזמנה אחרת לגמרי, הזמנה אישית עבורי בלבד: הינך מוזמן לגלות את האמת, למצוא את החיים שלך!
בערב המיועד, מספר שעות לפני הטיסה לשוודיה, נכנסתי לאולם ומיד ברגעים הראשונים נתקפתי בהלם. תראו, הרגשות כאלה הם כל כך עמוקים ועדינים שכל ניסיון לתרגם אותם למילים נועד לכישלון מראש, אני רק יכול לחזור על המילים שכבר חזרתי עליהם אלף פעמים: שמחה כמו שפגשתי באותה חתונה לא פגשתי מעולם. ואל תשכחו שמדובר במקים להקות שממלא מועדונים ומרקיד מאות צעירים וכבר ראה בחייו די והותר.
ההבדל בין אותן הופעות לחתונה הנוכחית הוא פשוט לחלוטין – שם המלאכותיות חוגגת, ואילו כאן השמחה היא אמיתית. פשוט כך – אמיתית! נדמה לכם שההגדרה פשטנית מדי? דעו אם כן ששמחה אמיתית זה המצרך הנדיר ביותר בכל כדור הארץ. אין ולא ראיתי בחיי דבר כזה. אני מביט בעיניהם של הרוקדים, בעיניהם של הזמרים המנצחים על התזמורת וכבר לא היה שום צורך לשכנע אותי שהאנשים האלה באמת מאושרים, שיש משהו אמיתי מאוד שמרקיד אותם, והדבר הזה כבש אותי מכף רגל ועד ראש. תאמינו לי שהמפגש הראשון עם שמחה של חסידי ברסלב הוא כה עוצמתי ומפתיע עד שהוא מותיר אותך בהלם מוחלט…
כולי מוצף רגש והחתונה מגיעה לסיומה. הריקודים פוסקים והנגנים מקפלים את הציוד ובאולם משתרך תור, הבחורים באים להתברך מפי החתן, הצטרפתי גם אני לשורה המיוחדת הזאת. כשהגיע תורי הניח החתן את שתי ידיו על ראשי וברך בקול: "ה' יזכה אותך להתקרב לרבינו". זה היה ברגע המתאים, הלב היה פתוח והייתה מוכנות לספוג ולשמוע. הייתי צמא. הברכה הייתה כמים קרים על נפש עייפה. לא הבנתי כלום אבל זה היה משפט שנאמר בביטחון מוצק ויצא מפיו של אדם שמאמין בצדקת דרכו החדשה ומאושר מכך. המשפט הזה חידש לי משהו ותוך כדי איחול גם הציב אתגר "להתקרב אליו". זה קלע למטרה, זה היה אדיר, זה פעפע בי ולא נתן לי מנוחה, לא אוכל לשקוט עד שאדע מי זה ה"רבינו" הזה.
על יד שולחן סמוך עמדו בחורי ישיבה והציגו ספרים וקלטות למכירה, קניתי את ספר המידות, סיפורי מעשיות, תהלים ושתי קלטות של הרב שלום ארוש, שנושאיהם שמחה והתבודדות. מצויד בחומר החדש יצאתי עם בוקר לשוודיה ומשם המשכתי לדנמרק.
שהיתי בדנמרק תקופה קצרה ביותר והחלטתי לעבור מיד לאנגליה, בה קל יותר למצוא חיים יהודיים. עשרים שעות ארכה ההמתנה בין דנמרק לאנגליה ובמשך כל הזמן הזה לא יכולתי להתנתק מהקלטות. לא היו בהן מינוחים תיאורטיים או סוגיות פילוסופיות פורחות באוויר, הנושא המרכזי היה יצירת קשר אמיץ ופתוח בין הבורא לנברא, והעצות כיצד לגשת לכך נחלקו לשניים: שיחה יומית עם הבורא ושמחה בנקודת הטוב הזעירה ביותר הקיימת בוודאות בקרבו של כל אחד.
התחלתי לחוש כיצד האלוקים קרוב אלי. כיצד יורד המושג הנעלה והמופשט על עבודה רוחנית, והופך להיות אנושי ובר ביצוע באמצעות כלים פשוטים ביותר העומדים לרשותי בכל רגע. הקלטת הגיעה לסיומה וחברתה נכנסה במקומה, זו נסתיימה וחברתה שבה והחליפה אותה, והתורנות הזאת חזרה על עצמה במשך עשרים שעות רצופות! מה שהפצה זעירה אחת יכולה לחולל בנפשו של אדם…
הגעתי לאנגליה ושכרתי דירה יחד עם כמה חבר'ה לא יהודים. כנראה שהמושג מקרר היה חפץ של מותרות בעיני בעל הדירה, ומטבע הדברים נוצרו תנאים בהם כמעט ולא התאפשרה שמירת כשרות מינימאלית. "חבר'ה", קראתי לחברי הדירה, "אל תדאגו! רבי נחמן אמר אם אתם רוצים משהו תדברו על כך עם הקב"ה והוא ייתן לכם". הם הסתכלו עלי כעל מוכה ירח. אני המשכתי בשלי – בעקשנות ובהתמדה יומיומית הייתי פנה אל בורא עולם בשפתי שלי ו"מדבר איתו" על המקרר שבעל הדירה אינו מוכן להעמיד לרשותנו בשום אופן. ערב אחד אני חוזר לדירה ובפינת המטבח ניצב לו מקרר חדש ומבריק! ואחרי המקרר בא תורו של הכיור.
התפילה הפכה להיות כלי נשקי האישי. שמירת שבת? זה לא משהו שהסתמן באופק, שום עבודה לא תשאיר לי דלת פתוחה לשמירת השבת, אך כבר למדתי – מתפללים! התפללתי הרבה וכעבור זמן קצר הייתי מוכר במגדנייה חרדית בלונדון. זו הייתה הזדמנות בשבילי לברר משהו על התעלומה הגדולה ו"רבי נחמן" שמה. כל קונה בעל חזות חרדית זכה להיתקל עם המחזה המשעשע של מוכר 'היפי' מגודל שיער המתעניין במלוא הרצינות: "אולי אתה יודע מי זה רבי נחמן מברסלב?"… חוץ ממספר הברות קטועות והנהונים סתומים לא קיבלתי שום תשובה.
בינתיים, ניסיתי בכוחות עצמי לצלול במים העמוקים של רבי נחמן. מידי יום, בנסיעתי ללונדון ברכבת התחתית, הייתי קורא את כל הספר "סיפורי מעשיות". מה שדיבר לליבי במיוחד היו דבריו של רבי נתן בהקדמת הספר על כך שהמציאה הגדולה מתגלית תמיד דווקא אחרי המניעות ועמידה במבחנים. בזאת נוכחתי לא פעם ולא פעמיים.
חצי שנה עברה עלי ובסיומה הגיעו חברי הלהקה שמצאו כאן בסיסט שמכשיר קרקע לשתילים מסוג אחר. בנפשי פרצה מלחמה, ידעתי שבתוכי פנימה אני שייך כבר למושגים נעלים יותר, אולם החברה סחפה כמערבולת אימים ושוב אני מדשדש בבוץ הטובעני הזה של כסף, קשרים עם חברות עולמיות, הצלחה, התקדמות וחלומות.
רגע לפני שעולם הדמדומים שאב אותי לבלי שוב, שלח רבי נחמן לעברי קצה חבל: בנו של מארחי בשבתות, ששב הביתה לאחר מספר חודשים של לימוד באחת מישיבות ברסלב בארץ, הציע לי לבוא לשמוע שיעור בליקוטי מוהר"ן. זה היה בשבוע של ראש השנה תשנ"ז, הבחור חזר לביתו כדי להתארגן לנסיעה לאומן ועבורי הייתה פנייתו כמו קריאה משמים: נכון שאתה כבר מחפש חצי שנה ושואל יומם ולילה מי זה רבי נחמן? אז בוא.
אתם זוכרים את מה שקרה לי בחתונתו של החבר מישראל? זה מה שקרה לי כאן ואולי בכפלי כפליים. הבחור יושב ומקריא מילה במילה שלושה מאמרים מהליקוטי מוהר"ן, ביניהם בלט במיוחד מאמר רפ"ב, הוא מקריא בלבד ולא מתעכב להסביר אפילו אות אחת, ואני מקשיב ומרגיש כיצד נשמתי פורחת, יצאתי משם וכל מה שביקשתי לדעת זה רק – איך זוכים להיות יהודי? לא מעניין אותי שום דבר, לא רוצה כלום בחיים, רק להיות יהודי! זה היה פלא. מדובר באדם שאת הקשר שלו לדת ישראל ניתן להגדיר כסקרנות או התנסות בלבד. אומנם שמרתי שבת וכשרות, אך לא היה לי קשר פנימי לדברים. מעולם לא האמנתי שמשהו דתי יהיה אי פעם ברור אצלי. והנה בא בן אדם וקורא, רק קורא, ואצלי מתרחשת מהפיכה, מה קורה פה? האם זוהי הקדושה האין-סופית של רבי נחמן ששום טומאה לא עומדת בפניה? זה פשוט לא יאומן!
במשך חודשים היו הרבנים מעירים לי על השיער הארוך שלי, אך הם לא יכלו בשום אופן לקבוע כללים אחרים בסדר חייו של מי שמפחד להיראות חלילה כיהודי ונחשב לחבר מן המניין בלהקת 'היפים' – ששיערם הארוך הוא אוויר נשימתם. אבל באותו ערב כשחזרתי לדירה חברי הלהקה שמעו ממני זמירות לא מוכרות: "תשמעו" פסקתי בטון חד משמעי, "אני מסתפר!". אוזן 'היפית' שומעת בהודעה כזאת משהו כמו 'תשמעו אני קופץ ממגדל אייפל'…
הפצצה הושלכה והחדר הפך למרקחה, הויכוח סער עד עלות השחר כשהחבורה מציבה לי תנאי, "אם אתה מסתפר דרכינו נפרדות!" אחרי שעות של טחינת מים השתלט עלי הטשטוש: אולי בכל זאת רוצה ה' שאשאר עם השערות הארוכות וכך אהיה "אור לגויים" בהופעות ברחבי תבל? ברגע זה נזכרתי בדברי רבי נחמן, אותם קראתי לאחרונה בספר המידות, שם נאמר: אם עצתך חלוקה, פתח ספר ודע את אשר עליך לעשות. על השולחן היה "קיצור שולחן ערוך" פתחתי אותו בעיניים עצומות ואצבעותיי נחו על השורה הבאה: "מצווה להסתפר בערב ראש השנה". החבר'ה כמעט התעלפו, הרי הערב הקרוב יהיה ערב ראש השנה. זמר הלהקה החליט על אתר שגם הוא יקיים את המצווה. הספר האזורי אצלו ביקרנו השכם בבוקר לא יכל להסתיר את חיוכו. נכנסנו למספרה שני 'היפים' מזוקנים ויצאו ממנה שני חסידים שבצידיהם שתי פיאות ארוכות ארוכות…
החברים הזמינו כרטיסי טיסה לארץ, ברגע אחד הם הפסידו זמר ובסיסט ויותר לא היה להם מה לחפש באנגליה, אני בכל מקרה נאלץ בעל כורחי להתמהמה כאן.
יום שני של חול המועד סוכות אני הולך יחד עם זמר הלהקה לשיעור תורה, בדרכנו חזור אני מציע: "אולי נשנה את המסלול הפעם ונחזור לדירה בדרך אחרת?" נכנסנו לסמטה החדשה ופתאום אנחנו מוצאים חסיד ברסלב. ההוא פתח איתנו בשיחה, עיניו היו אש, הוא דיבר בהתלהבות גדולה על רבי נחמן ועל דרכו ודיבוריו כבשו אותנו לגמרי, נשמנו עולמות אחרים, ממש כאילו שמענו את רבי נחמן מכריז: כל המפתחות נמצאים אצלי, אני התשובה לכל המבוכות, אני הרפואה לכל המחלות, אני המבצר האחרון, אביהם של כל התועים וגואלם של כל אובדי הדרך במדבריות החיים. כאשר אותו אלמוני שנחת כאן כמו שליח ממרומים נפרד מאיתנו לשלום, כבר היה ברור לנו: אנחנו נוסעים לאומן! כשסיפרנו על הנסיעה המתוכננת למארחנו הוא נשמע נלהב ביותר: "הרי זהו בדיוק יום פטירתו של רבי נחמן מברסלב!"
זה היה יום י"ז בתשרי, בעוד שעות מספר אנחנו אמורים לדאות על כנפי נשרים לציונו של רבי נחמן. אני חוזר לדירה וליד הטלפון אני מוצא פתק: 'הוריך מבקשים שתטלפן בדחיפות'. התקשרתי הביתה וקו הטלפון נשא בכנפיו בשורה ניסית אליה לא ציפיתי בחלומות הוורודים ביותר: העורך דין יצר קשר עם הוריי ושאל כמה יהיו מוכנים לשלם עבור הוצאות הביטוח. הם התחייבו לארגן 40,000 ₪ והעורך דין הופיע במשרד הביטוח הממשלתי והציע להסתפק במועט… בלא אומר ודברים נטלו אלו את הסכום הזה, דרשו את חתימת ידי על סידור העסקה, המסמך אכן פוקסס לכתובתי בלונדון, חתמתי וזהו, התיק נסגר! מאוחר יותר אמר לי העורך דין, כי סגירת תיק בצורה כזאת היא תופעה בלתי מציאותית לחלוטין, הוא הגדיר זאת: "נס משמים!"
קרוב לחצות לילה הגענו לציונו הקדוש של רבי נחמן באומן. שמונה חסידים ישבו שם סביב לשולחן חגיגי בסוכה קטנה ומוצפת אור, קר היה הלילה והם ישבו והמתינו לשניים שישלימו מניין. במקום הקדוש הזה קיבלתי את ההבזק השלישי, הבזק אדיר שעיצב סופית את דמותי. ישב שם הרב יוסף סוקר והחל לקרוא את סיפור היום הרביעי מתוך המעשייה "משבעה בעטלערס" (שבעה קבצנים מתוך "סיפורי מעשיות"), הוא באר לעומק את מהותה הפנימית של המוסיקה, זו המחברת בין עמקי תהום עד רום שמים והופכת את הירידות הנמוכות ביותר לגדולות שבעליות. דווקא השילוב בין הצליל הנמוך ביותר לצליל הגבוה ביותר הוא מה שיוצר את הניגון הנפלא ביותר, הסביר הרב, זהו סוד המוסיקה וזהו סודו של המנגן הגדול רבי נחמן.
הוא דיבר ודיבר, אך בשבילי, איש המוסיקה והצלילים, זה כבר היה יותר מדי, הרגשתי שזהו זה, הגעתי ליעד הסופי – אני ברסלב!
פעם פגש אותי אדם באקראי ואמר לי "אם אתה חוזר לארץ אתה לא חוזר לשום מקום, אלא ישר לישיבה!". ברגע ההוא אומנם הבטחתי לקב"ה שכך אעשה, אבל עכשיו ידעתי שגם אקיים, אני חוזר לארץ וישר לישיבה. כי באותה שעה של קורת רוח בצילה של הסוכה האומנית שמפתחה נשקף הציון הקדוש, הבנתי כבר שאם אני משקיע שנים של חיפוש אחר המושג "אמת", אז הוא נמצא פה! רבי נחמן אמת, האנשים שלו אמת והדרך עליה אצעד מהיום היא האמת. אתם יכולים לתאר לעצמם באילו הרגשות ניגשתי לפתח חדרו של רבנו הקדוש כדי לתת את הפרוטה לצדקה, לומר את עשרת המזמורים, ולהתוודות ולצעוק מכל הלב: ת-ו-ד-ה!
עכשיו, כשהמסע כבר בעיצומו וכולי הודאה והלל לעושה הפלאות, אני כבר מודע היטב ליעודי כאיש מוסיקה לשירותו של רבינו הקדוש: הגיטרה היא אותה גיטרה, אך התווים עברו הסבה מקצועית.
לסיום, תנו לי להביט רגע לאחור ולהתפלאות: האם ישנו גשר שיכול להימתח על פני תהומות שכאלו? 'היפי' אתיאיסט שלא מצליח למצוא סיבה שתצדיק את סחיבת השם "יהודי", אפילו לא על גבי תעודת הזהות, עם תלמיד ישיבה שמקדיש את כל מרצו להדביק את השם "יהודי" לעוד הרבה נושאי תעודות שאיבדו את הזהות. רק צדיק אחד יכול לגשר בין הצלילים ולהביא לעולם עוד ניגון חדש!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור