לא רק אני, יש עוד צד

באמת שלא הבנתי מה העניין שלו. מה נסגר איתו? הרי בסך הכל ביקשתי מספר טלפון והוא אמר לי לא, ועוד מתפלא 'איך אני מעיזה לבקש דבר כזה'.

מוזר.

התמיהה גברה עוד יותר, הרמתי גבות כועסות ובמהירות האור הסקתי מיד את המסקנות המתבקשות. 'איזו צרות עין! לא רק שאין כאן פרגון אלא גם סימני שאלה שאני מבקשת עזרה. הלו, אנשים! מה קורה אתכם? אני באמת לא מבינה'.

זו כמובן הייתה נקודת המבט שלי, זווית ראיה מאוד מצומצמת בה ראיתי את מה שאמרתי. סיפור די פשוט. מדובר בארגון מסוים מאוד מפורסם ומצליח שמנהליו חברים טובים שלו, התפעלתי מהדרך בה הם משווקים את עצמם פלוס קידום מכירות נפלא. ביקשתי את הטלפון של האדם שמסייע לכל המערך הזה לדהור קדימה, לדחוף במה שאפשר גם את העסק הפרטי שלי. שלחתי הודעה וביקשתי את פרטיו, אך התשובה הייתה שלילית. הדעת שלי באותו רגע פשוט הלכה לישון, אחרת אני לא יכולה להסביר למה ראיתי את עצמי מפשילה שרוולים ומזנקת לשדה הקרב. המוח גם הצטרף לחגיגה והתסיס את הלבה, שממילא רתחה ובעבעה. 'לא יפה, באמת שלא יפה. אני לא הייתי עושה דבר כזה…'

מאמרים נוספים בנושא:

הצד השני

לסיפור שלי שלושה צדדים

אנחנו הסיפור

הצד השני של הסיפור

ושתבינו, כל זה קורה תוך שניות וכמעט על אוטומט. המידע נקלט במערכת ותיכף ומיד מסיקים מסקנות בלי לשמוע בכלל את הצד השני, בלי להבין את כל התמונה. פשוט, פוסקים, מחליטים. וזהו. עושים איקס על הבן אדם. כך מתחיל לו כדור השלג להתגלגל. אמא! זה מפחיד!

אז הנה מה שקרה בהמשך, ההמשך בו הבנתי עד כמה הייתי שיפוטית, חסרת אחריות ומביכה. כי אם רק הייתי עוצרת רגע אחד באדום וחושבת שאולי, רק אולי, גם לצד השני, ולא רק לי ולאני, יש מה להגיד?! ברור שהייתה נמנעת אי ההבנה והמבוכה המאוד לא נעימה שמקורה… קצר בתקשורת.

"הייתה אי הבנה" הוא אמר לי, "ממש לא הבנת את דבריי. איך אני יכול לתת לך פרטים של איש פרטי שעובד בצוות שלי? הוא לא פרילנסר אלא עובד שכיר מן השורה". זהו. עכשיו הבנתי בדיוק למה הוא לא יכול היה לענות לבקשתי. המבוכה החלה להתפשט בי מכף רגע ועד ראש. סתם השתלחתי בבן אדם.

ואתם יודעים מה, גם אם ניקח את הדברים צעד אחד קדימה, גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שלא היה מדובר בשכיר, והוא לא רוצה לתת לי את מספר הטלפון שלו – זה גם בסדר וזו זכותו. הוא לא חייב לי כלום. מה שכן, עלי מוטלת האחריות לקבל בהבנה ובאמונה את התשובה ולומר, כמובן, יפה תודה.

הוא נעלב ובצדק.

אנחנו שופטים את האחר מבלי לשפוט ולבקר את ההתנהגות המזלזלת והמרסקת שלנו. עכשיו אני צריכה לעשות תשובה על איך שהגבתי. ומאותו חבר יקר, אני מבקשת כאן סליחה ומחילה קבל עם ועדה בתקווה שזה יהיה פיצוי על הדברים הנוקבים שאמרתי (ותאמינו לי, אמרתי).

אולי גם זה יעניין אתכם:

תסתכל, תראה טוב

שאלה של זווית ראיה

מהפכת השלום

גלגולו של חיוך

למה זה לא מצחיק?

יום מלא צבעים

לצער בן אדם, להעליב, זה מעין שפיכות דמים. כן, משהו איום ונורא, לפחות מבחינתי. כמה שאנחנו צריכים להיזהר בכבוד הזולת, ובעיקר, לשמור היטב על ערוץ התקשורת שלנו, לא לקפוץ למסקנות פזיזות וחסרות. ולמען הכנות, אני לא מבינה ולא יודעת ואף אחד לא שם אותי לשופטת. מה לעשות, למטבע יש שני צדדים. אומנם יש את הצד שלי (את אני, זוכרים?) אבל לא פחות חשוב – יש גם את הצד השני!!!

כן, אני יודעת. דברים קורים בחיים האלה במהירות עצומה, באלפיות שנייה. למה? כי הורגלנו לתפקד כמו רובוטים, לעשות בין כל הדברים שאנחנו עושים גם פעולות בלי לחשוב, ישר להגיב ובקלות בלתי נסבלת. ושוב, זה מפחיד וזה איום ונורא.

לפעמים, מספיקות רק כמה שניות שכדאי לעצור, לחשוב ולברר את הדברים לאישורם מבלי לקבוע עובדות ולהסיק מסקנות, ובטח לא לחרוץ גורלות!

אתם מבינים איזה כוח יש בכמה שניות הללו?!?

אנחנו רואים רק עם העיניים, אבל בורא עולם רואה את הלב, את הכוונה, את הבפנים שהעין הקטנה שלנו ממש לא רואה, לא מבינה, לא מרגישה ולא תצליח אי פעם לעשות את זה. מה כן? הלב שלנו. רק עם הלב, כשנבין ונרגיש, שנדע בפנים, עמוק בתוכנו, שחייבת להיות סיבה בגללה הוא אמר לי לא, וסיבה טובה. נקודה טובה. ככה זה, צריך לדון את כל אדם לכף זכות!

רגע לפני שהלבה מתפרצת החוצה… אתם יודעים מה, רגע לפני שהר הגעש הזה מתחיל לרעוד, עצרו וקחו נשימה עמוקה. תחשבו חיובי, תנו חיוך, ותרפו. ההרגשה כבר השתפרה ועכשיו אנחנו מוכנים ומסוגלים לחשוב אחרת.

זה מדהים. זה נפלא. וזה כבר נראה אחרת. יש את אני, נכון, אבל יש גם את הצד השני.

* * *

רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (BA) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית, שדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות: ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il