להתראות פרוזק, שלום אמונה

הייתי בדיכאון בגלל שרציתי להיות
בשליטה בעולם הזה שכל כולו אשליות,
תעתועים והרבה דמיון. הספר הזה
הפגיש אותי עם מציאות חדשה. כך אמרתי
להתראות פרוזק, שלום לך אמונה…
 
 
באחת הפגישות התקופתיות שלי אצל רופא המשפחה שלנו, הוא שאל אותי איך אני מרגיש.
 
"גרוע", השבתי. "אני מרגיש מצד אחד מאוד ישנוני וחסר כוחות, ומצד שני נסער מאוד, כאילו עטוף בטונות של עצבות שנראית כמעט מוחשית. יש לי בעיות בריכוז ואפילו המשימה הכי קטנה מצריכה ממני מאמצים גדולים מאוד".
 
"אתה סובל מדיכאון", הוא אמר ונתן לי מרשם של פרוזק.
 
הדיאגנוזה המהירה הזו לא הפתיעה אותי. באותו זמן בדיוק פוטרתי מהעבודה שכל כך אהבתי. המעסיק שלי היה הבעלים של אחת החברות הגדולות בארצות הברית, שם שימשתי כסגן נשיא מחלקת שיווק ומכירות של שש מדינות. החברה בה עבדתי התמזגה עם אחת מחברות העל הענקיות בארצות הברית, ואתם יודעים איך זה, יום אחד 10,000 עובדים מקבלים הודעה שהם סיימו לעבוד בחברה, מילים עדינות ל'מפטרים אתכם', ואני כמובן הייתי ביניהם.
 
ראיתי את זה. הכתובת הייתה על הקיר והשמועות עפו כמו מטוסים באוויר במשך שבועות. אבל גם ההרגשה שזה עומד לקרות לא הקלה כשסגן הנשיא האזורי התקשר אלי והודיע לי שסיימתי לעבוד. הוכרחתי להפסיק לאחוז בתקוות קלושות שאולי זה לא יקרה. אז הנה אני, עם אישה ושישה ילדים שצריך לפרנס, אבל פרנסה אין. תודה לא-ל, הפיצויים עזרו מעט, גם ההטבות למובטלים, אבל הכל נגמר אחרי כמה שבועות.
 
הייתי בפול-טיים-ג'וב בחיפוש אחרי עבודה של פול-טיים-ג'וב. המיתון הגיע לשיאים לא מוכרים, וברוב המקומות אליהם פניתי נאמר לי שחברות אינן מעסיקות מנהלי שיווק עם ניסיון של עשרים שנה. אין תקציב. הדלתות היו סגורות. התחלתי לאסוף הצעות לראיונות בתקווה שמשהו יצא מהם. ידעתי שזה לא עומד להיות קל. הרבה ניסיונות, קשיים ומאמצים ניצבים בדרך המובילה אל העתיד הקרוב.
 
ועם כל זה, גם נלחמתי בדיכאון. גלי הדיכאון התעצמו והרגשתי שאני תיכף טובע. אבל כשרופא המשפחה שלי נתן לי את המרשם לפרוזק לא קניתי את הכדורים. חשבתי לעצמי ש"זה רופא משפחה כללי, אני צריך מישהו מומחה יותר". אז הלכתי לפסיכותרפיסט מוכר. בחדר ההמתנה ישבתי מובך עם עוד אנשים מובכים כמוני, וברקע התנגן קונצ'רטי של ויוואלדי. סוף סוף הגיע תורי.
 
"האם אתה שומע קולות שיוצאים מהאף שלך? והאם הטלוויזיה אומרת לך מה לעשות?" הוא שאל את השאלות הכל כך שגרתיות והמוכרות לו, והכל כך מוזרות לי. סיפרתי לו על הסימפטומים והדאגות בגלל תשלומי המשכנתא ושאני צריך להאכיל שישה ילדים. האבחנה הייתה דיכאון, והוא נתן לי מרשם של כדורי פרוזק.
 
פרוזק היא חלק מקבוצת כדורים הנקראים מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים (SSRI). קבוצה זו כוללת גם את הסלקסה, לקספרו, פקסיל (סרוקסט) והזולופט (לוסרל). כל סוגי הכדורים האלה גורמים להעלאת רמת אחד המוליכים העצביים הקרוי סרוטונין, על ידי עיכוב תהליך ניצולו מחדש ממקום חזק יותר במוח (מקווה שהבנתם). לי, הפורזק עזר להתמודד עם הדיכאון ולתפקד טוב יותר. אבל הייתה לכדורים האלה השפעה – הרגשתי שאני נסגר במין תא טלפון בלתי נראה. היה מחסום דק בין הפרוזק, אני ואני האמיתי, ולפעמים זה היה כל כך מעצבן אותי עד שלא לקחתי אותם. אבל העצבות, סערת הרוחות ושאר הסימפטומים של הדיכאון הציפו אותי, מצב שאשתי כבר לא יכלה לסבול. כך מצאתי את עצמי על רכבת ההרים של לוקח-לא לוקח-פרוזק…
 
גם כשמצאתי מקום עבודה חדש ומשכורת גבוהה, הייתי עדיין מדוכא ותלוי מאוד בכדורים האלה. ואז, אחד החברים שלי נתן לי את הספר בגן האמונה של הרב שלום ארוש.
 
רק אחרי שקראתי את הספר שלוש פעמים, כל האורות הבהבו בעוצמה רבה. לפני שקראתי את הספר – חשבתי שיש לי אמונה, כמובן שהאמנתי שיש בורא לעולם. אבל אחרי קריאת הספר הזה בפעם השלישית, גיליתי שאף פעם בעצם לא הייתה לי אמונה. עכשיו ראיתי את העולם באור אחר לגמרי: השם הוא האלוקים, אין עוד מלבדו! עכשיו ראיתי שכל דבר הכי קטן בחיי היה בהשגחתו של השם. וכל מה שהשם עושה – הכל לטובת הנשמה שלי, גם אם זה לא מרגיש נוח. ושכל מה שהשם עושה – הכל בהשגחה כל כך מדויקת, כמו חליפה שחייט מכין במיוחד בשבילך, כך שאוכל לטפל בתיקון של נשמתי. ושאף אחד לא יכול לעזור לי או לפגוע בי מבלי שהשם יחליט תחילה.
 
סוף סוף גיליתי את השורש שגרם לדיכאון שלי: חסרה לי אמונה!
 
הייתי בדיכאון בגלל שרציתי להיות בשליטה בעולם הזה שכל כולו אשליות, תעתועים והרבה דמיון. הספר הזה הפגיש אותי עם מציאות חדשה, מקום בו אפשר לקשר את השכל עם הרגש ולהבין שרק השם בשליטה. לא אני. לא החברה שפיטרה אותי וגם לא המעסיק החדש.
 
הרגשתי כמו ניאו, הדמות הראשית מהסרט מטריקס, באותו רגע שהוא הבין שהעולם בו הוא היה חי לא היה אמיתי. הכל היה אשליה. הזדהיתי, במצב בו הייתי, עם אחת מסצנות הסרט. זו הסצנה בה ניאו מחכה לראות הישות שתגלה לו את האמת (מורפיאוס), ובחדר ההמתנה יחד איתו היה ילד קירח שכופף כפית בקשר טלפתי. וכשהילד ראה שניאו מסתכל עליו הוא אמר לו: "אל תנסה לכופף את הכפית. זה בלתי אפשרי. במקום… נסה רק להבין את האמת".
 
"איזו אמת?" שאל ניאו.
 
"אין כפית", השיב הילד. "אז תבין שזו לא הכפית שמתכופפת, זה רק אתה בעצמך".
 
וכך התכופפתי, מבין שהשם עשה, עושה ויעשה את כל המעשים. הבנתי שהשם הוא  המקור והסיבה של כל זרז, וכל מצב של לחץ או צער הוא רק מבחן באמונה.
 
התחלתי להתמקד בהישענות על השם בלבד, והפסקתי עם הפרוזק.
 
הפרוזק יכול לטפל רק בסימפטומים, אבל הספר בגן האמונה עזר לי לטפל בשורש הבעיה – אמונה. עם המודעות החדשה לאמונה, ועם ההרגל החדש של לדבר עם השם במילים שלי (התבודדות, כפי שקורא לזה רבי נחמן ברסלב) – הפסקתי לחלוטין עם הפרוזק. כבר עברו כמעט שלוש שנים מאז שהפסקתי עם הכדורים האלה, והדיכאון מעולם לא חזר! אני יודע שאני אחד מיני רבים שהחליפו את התרופות באמונה. תודה רבה לך רבי שלום ארוש היקר על הספר המדהים שכתבת (ולך הרב אליעזר רפאל ברוידא שתרגם אותו לאנגלית – שפת האם שלי). וכמובן, תודה מיוחדת ואוהבת לבורא עולם, השם יתברך, הגורם והמקור להכל!