לעקור את האלימות

זה המסר של ימים אלה. זהו צו השעה. זה משהו שכולנו חייבים לעשות: לעקור את האלימות מתוכנו. אחרת, כולנו שותפים לכל מקרה מחריד שאנו שומעים.

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 05.04.21

זה המסר של ימים אלה. זהו צו
השעה. זה משהו שכולנו חייבים
לעשות: לעקור את האלימות מתוכנו.
אחרת, כולנו שותפים לכל מקרה
מחריד שאנו שומעים.
 
 
ימים אלה, הם ימות המשיח ממש. ישנן מספר נקודות שאנו חייבים להתחזק בהן כל הזמן, ובפרט בימים אלה. אחת מהן היא – לעקור את האלימות והתוקפנות מהחיים בכלל, ומהבית בפרט!
 
לא מזמן, יצא לי לשוחח עם איש חינוך מירושלים. השיחה הייתה על הקושי בהשגחה על הילדים בזמן ההפסקות. למה, אתם שואלים? מכיוון שזה הזמן בו מתגלה אלימות לא מובנת ותוקפנות בין הילדים. הוא אמר לי, שבזמנו לא היה דבר כזה מורה שמשגיח על הילדים בזמן ההפסקה. התפלאתי ושאלתי אותו האם זה לא הביא למצב של מריבות או אלימות בין הילדים? והוא אמר לי שאז לא היו דברים כאלה, לא היו בעיות כמו שאנו עדים להן היום. הילדים שיחקו והשתובבו כדרכם של ילדים, אבל בלי תופעות של אלימות.
 
"כיצד אתה מסביר את העובדה שברוב מוסדות החינוך כיום צריך מורה/משגיח צמוד וגם זה לא מספיק?!" שאלתי. והוא ענה לי, שבמקום בו הוא לימד כל הילדים היו מבתים טובים. כלומר, שבין ההורים לא היו התבטאויות של תוקפנות, כל שכן של אלימות, וממילא זה השתקף על הילדים.
 
שיחה זו עזרה לי להתבונן מחדש על כמה חשובה העבודה העצמית של ההורים – מידות הנפש, דרך ההתבטאות שלהם, ובפרט על הנקודה הכואבת הזו – אלימות מילולית וביטויי תוקפנות, ואין צורך לומר אלימות ממש בין בני הזוג – אחד כלפי השני וכלפי הילדים, מצבים שמתבטאים באיומים, ביזיונות והרמת ידיים.
 
עוקרים את האלימות!
 
כאן מתבקשת המסקנה וההחלטה החזקה מצד ההורים – עוקרים את האלימות מהבית! כל סוג של אלימות או תוקפנות. כי התוצאות – מי ישורנה?!… תופעת האלימות בישראל הפכה למשהו נורא, רציחות זה עניין של מה בכך, השם ישמור,  מלבד הרציחות בנפש – ביזיונות, צער וכו', דבר שלא נתפס כלל בשכל! איך בן לעם היהודי, על אותו עם שנאמר: רחמנים בני רחמנים, מגיע לידי אכזריות כזו?!?
 
הלכתי לנחם את משפחת אבוחצירא, אחרי הרצח הנורא והשפל של הצדיק רבי אלעזר אבוחצירא זצוק"ל – הבבא אלעזר. אחד מבני המשפחה שאל אותי: "מה נאמר לילדים? איך נסביר להם שקרה דבר כזה?" ואני שאלתי את עצמי: ומה נאמר לגדולים? איך אפשר לתרץ דבר כזה, שיהודי, המוגדר כחרדי, שהיה איש חינוך וכו', עשה מעשה רע וזר?
 
התשובה לכך נמצאת בדברי רבינו הקדוש – רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה ז), שם הוא אומר: "מדוע אינכם הולכים לעשות מבהמות וחיות הולכי על שתיים, בני אדם…" ובנוסף, "מי שאין בו דעת אינו מן הישוב כלל ואינו נקרא אדם", עיין שם.
 
מהו גדר האדם?
 
צריך להבין ולהגדיר היטב מהו גדר האדם. מה עושה את האדם 'אדם' ולא בהמה בדמות אדם? ראשית, הדעת – המתבטאת במידות טובות, ברחמנות, סבלנות, בעובדה שאדם לא מוכן לצער שום אדם בשום מחיר! על זה נאמר: "לעולם יהא אדם ירא שמים", וצריך לקרוא: לעולם יהא אדם – קודם כל תהיה בן אדם, ואחרי זה ירא שמים – המידות. על זה אמרו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". התורה יפה ונאה כאשר הלומד אותה הוא אדם, ולא חיה או בהמה בדמות אדם. שאז, לא רק שזה לא יפה, אלא מכוער מאוד, כמו נזם זהב באף חזיר, וברגע שהחזיר בתמונה זה הופך למשהו דוחה ומגעיל. ולא רק, אלא שזה מחלל שם שמים, ואין עוון חמור מזה.
 
לכן, צריך כל אחד להבין, כי ברגע שהוא מתחיל להיות 'בן אדם', זה רק כאשר הוא מקיים את מה שאמר רבי יוחנן (גמרא, בבא מציע נט): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים". מי שבגדר אדם תענוג גדול בשבילו לסבול את כל סוגי הייסורים, הרדיפות, הביזיונות, ההפסדים הכספיים, הפגיעה בכבודו – שזה הרבה פחות מלהישרף בכבשן אש, ורק לא יצער שום יהודי. זהו גדר האדם.
 
וההיפך, אדם שלא עושים את רצונו מיד הוא רותח מכעס, מבזה וצועק. ואם הפסיד כסף, ולא בהכרח סכום גדול, מיד הוא מוכן לצעוק 'גנב! רמאי!'… כי פגעו 'בכבודו', לכן הוא מרשה לעצמו לקלל, לבזות ואפילו להרים יד. אדם כזה צריך לדעת שהוא לא נמצא בהגדרה של גדר אדם בכלל. וכאן המקום להזכיר לקוראים שגם אישה וילדים הם יהודים שאסור לפגוע בהם…
 
הבית – עיקר המבחן
 
כל אדם צריך לגדור לעצמו גדרות. מה שלא יהיה, הוא לא יצער שום אדם בעולם! אפילו הצער הכי קטן לא יגיע מידיו לשום יהודי. כל שכן ביזיונות, קללות או גרוע מזה, השם ירחם, כפי שאנו רואים היום. ורק אז יהיה בגדר אדם.
 
עיקר המבחן הוא בבית. זהו כלל שצריך תמיד לזכור: רק בבית שלך, שם מתגלות המידות האמיתיות שלך. בבית רואים בבירור (ולא משנה אם אדם עם זקן ופיאות או לא) אם אדם לא עובד על המידות שלו. זה עיקר היהדות והתורה! – ואם אין את העיקר הזה, אז העיקר חסר לו מן הספר…
 
הרבה שואלים, כיצד הקב"ה עשה שיקרה דבר כל כך זר ומר, שצדיק ירצח על ידי יהודי המוגדר חרדי? הרי גם אם הצדיק קיבל על עצמו למות ככפרה על עם ישראל, למה השם לא סיבב שהוא ירצח על ידי גוי, או איזה פושע איום ונורא? אולם, אם זה מה שהיה לא היינו למדים שום מוסר השכל. היינו מזדעזעים, אבל לא לומדים משהו לעצמנו, לכן השם סובב שכך קרה עם הצדיק – שנסתכל במראה ונראה את עצמנו. רוצח שפל, הוא כל אחד מאיתנו שלא עובד על הוצאת מידת הרציחה מעצמו – במחשבה, דיבור וחלילה במעשה. אדם ש'רוצח' את ילדיו, אשתו, חבריו בפיו – יש לו חלק ברצח הנורא של הצדיק. כל מי שנוהג בקנאה, שנאה, תחרות, לשון הרע – יש לו חלק ברצח הנורא.
 
הגאון מוילנא זי"ע אמר, קורה ואדם מגיע לעולם האמת ומכניסים אותו לגיהינום של רוצחים, הוא תמה ושואל: 'למה? הרי מעולם לא רצחתי!'… אלא שאז מראים לו את כל הרציחות שרצח בנפש, את כל מי שביזה וציער.
 
זעזוע, זו הסיבה שהשם עשה את הדבר הזה. לזעזע אותנו ולומר לנו: אתם מזדעזעים? למה אתם לא מזדעזעים מהרציחות היומיומיות? אצלכם בבית? האם יש לכם יש היתר לרצוח?
 
צו השעה!
 
זה המסר – ללמוד היטב ולהבין עד כמה צריך להיזהר בכבודו של כל אדם! להתרחק בתכלית הריחוק מכל דבר שעלול לגרום צער לבריות. בימים אלה, זהו צו השעה. הגמרא מספרת לנו (בבא בתרא טז) על פנינה שהייתה מצערת את חנה, וכל כוונתה הייתה באמת לשם שמים – להאיץ בה לבכות ולהתפלל יותר ולבקש מהשם בנים. ובכל זאת, דנו אותה כרוצחת בגלל שציערה את חנה וכמעט שכל בניה מתו, השם ישמור.
 
השם רצה לזעזע אותנו. שנפסיק לעשות את מעשי העוולה הנוראים האלה אחד לשני. שנשאל: איך זה יכול להיות? איך דבר כזה קורה? והשאלות הללו יובילו אותנו למסקנה שלא משנה מיהו האדם – עם כיפה, עם פיאות או זקן, או בלי, אם הוא לא עובד על מידותיו, אם הוא לא גודר גדרות, אם הוא לא נמצא בהגדרה של גדר אדם – הוא יכול להיות בהמה וחיה רעה על שתי רגליים. כן, יכולות להיות גם חיות מהסוג הזה. והשאלה היא – האם אני לא כזה?… אצל החיות, יש דג גדול שאוכל דג קטן, יש מלחמות על שטחי מחיה, יש חיה שיכולה לאכול את אמא שלה בגלל התאוות שלה, וכי מה אכפת לה? זה בסדר אצל החיות, אבל לא אצל בני האדם, בפרט כאשר לאחרונה שומעים על מקרי רצח כמעט כל יום, מעשים שהפכו ל'שגרה' גם בבית 'טובים', שם רוצחים עם הפה – עם אלימות מילולית קשה וכואבת. וכן, גם עם אלימות פיזית.
 
כל אחד מאיתנו צריך לעבוד על מידות הנפש שלו, להיות בן אדם, לא לצער שום אדם בשום מחיר! להתפלל על כך שהוא לא יהיה צינור לדברים איומים, כמו צער יהודים. זהו גדר האדם – מידת הרחמנות שמורה על הדעת שיש באדם. אדם ללא דעת הוא אדם אכזרי, כעסן.
 
הורה שרוצה לרוות נחת מילדיו, שהם יהיו 'בני אדם', לא יוכל לזכות לזה אם הוא בעצמו לא יהיה בן אדם. לכן המגמה ועיקר העשייה היא שכל אחד יכניס עצמו לגדר אדם ויטפל במידות הנפש שלו, ואם צריך לעקור דברים מתוכנו – עלינו לעשות זאת, ועל ידי זה יתיישב העולם בבני אדם ברי דעת ונזכה לגאולה השלמה ברחמים, במהרה בימינו אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה