לעשות את מה שצריך

אם עושים את מה שלא צריך מתי שצריך, נאלצים לעשות את מה שהיה צריך מתי שלא צריך. פתגם עממי שכדאי להפנים, אם לא רוצים לבכות על חלב שנשפך.

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 05.04.21

אם עושים את מה שלא צריך מתי
שצריך, נאלצים לעשות את מה שהיה
צריך מתי שלא צריך. פתגם עממי
שכדאי להפנים, אם לא רוצים לבכות
על חלב שנשפך.
 
 
הילד חולה. וזה אומר שגם הוא וגם אתם לא יודעים בימי החולי מה זה לישון. הוא סובל וגם אתם סובלים. הוא כואב את כאבי המחלה, ואתם כואבים גם את כאבו וגם את העובדה שהוא לא משתולל, משחק ומקפץ כמו שאתם רגילים. ללא ספק, הייתם מוכנים לשלם הרבה רק כדי שהוא שוב ירוקן את ארונות המטבח, יפתח במחול מזלגות ותיפוף על הסירים. השאלה היא אם אתם זוכרים, כשהכל הולך חלק ורגיל, את אותה משאלה, את אותו תשלום כספי שהייתם מוכנים לשים על השולחן רק בשביל לראות אותו משתובב בבית?
 
והדבר זהה גם כשמדובר בחבר טוב, אח, חברותא לפטפוטים והגיגים מעניינים אל תוך הלילה, שיום אחד אורז את חפציו ועובר לגור בעיר אחרת. הקשר מתרופף עד שמתנתק, והכאב עצום. הרגשת החסר גדולה עד אימה. לפתע, ההערכה לאותו חבר/אח גוברת. הוא היה מי ששמר על הסודות שלכם בקנאות ראויה לשמה. הוא היה 'הכותל' לשפוך על כתפו את הדמעות, לשתף בשמחות, בהתלבטויות ובכל מה שחוויתם. החסר כל כך מורגש פתאום.
 
גם בן יחיד יודע להעריך מאוד את העובדה שלחבריו יש אחים ואחיות וכואב לו על חסרון באחים ואחיות משלו. הבדידות גורמת לו להוקיר את שאחרים אינם מבינים כלל וטוענים לעומתו: "תהנה מן השקט, תבין שאחים זה מריבות וקטטות, להתחלק בהכל ועוד לא דיברנו על פרטיות…."
 
אבל הוא מבין ויודע שזה לא רק מריבות, אלא גם פרצי צחוק על חביתה שמתעופפת בארוחת ערב או על בדיחה שמספר אחד האחים לפני שכולם נרדמים, וגם הטיולים המשפחתיים שהופכים לחוויה גדולה עם משפחה גדולה, החופשים שלא נראים כמו גומי שנמתח כי יש אחים ואחיות ואקשן בלי סוף.
 
טבע האדם להעריך משהו רק כשהוא חסר, ואנו נוכחים לראות זאת בכל צעד ושעל בחיים: לאחר שנלקח מאיתנו דבר, מבינים למפרע עד כמה קיבלנו אותו כמובן מאליו בלי להעריך אותו כראוי.
 
אז בואו נשאל את עצמנו: אם אנחנו בוכים על חלב שנשפך, למה שלא ננצל אותו כשהוא נמצא? אם החסר מכאיב לנו, זה אומר שהיש הקיים הוא טוב, ואם כך, למה לא לנצל אותו וליהנות ממנו?  להודות כשהוא עוד ישנו? ובכלל, מדוע אנו לא נוטים לייחס חשיבות לקיים?
 
הדבר הזה נחשב להפסד עצום, ועוד לפני אלפי שנים בכו עם ישראל בדרכם אל הגלות, קצצו בהונותיהם ולבשו שק ואפר. הם חשו חוסר עצום בלי בית המקדש. והנביא ירמיהו קרא אליהם ואמר: 'מדוע אתם בוכים עכשיו? הלוא אם הייתם עושים זאת קודם בטח שלא הייתם מגיעים למצב הזה'! אם היו פוקחים עיניים לראות את כל הטוב: בית המקדש, הקרבת קרבנות והשראת השכינה, לכן היו מפסיקים לעבוד עבודה זרה, לא היה צורך בכל העונשים, בגרימת החסר הגדול. כעת, כשלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, קיים הצורך האמיתי לבכות,.
 
רבי מיכאל דוב וייסמנדל סיפר על כך משל: "מעשה במבריחי מס שהעבירו סחורות אסורות בתוך ארון מתים שאותו נשאן על כתפיהם, כדרך שמלווים אדם לבית עולמו. שומרי הגבולות התירו למלווים לעבור את הגבול ללא כל חקירה ודרישה, וההברחה הוכתרה בהצלחה וברווח הניכר ששולשל לכיסם של המבריחים.
 
אך כיוון שעשו זאת לעיתים קרובות, וראו איך השיטה פועלת ושמש ההצלחה זוהרת, הם כבר לא הרגישו צורך לנקוט באמצעי זהירות. באחת הפעמים שהעבירו 'ארון מתים' הם עברו ליד פיקח אחד שהתרה בהם: 'תיזהרו, אל תמתחו את החבל יותר מדי. אתם יותר מדי שמחים 'במסע ההלוויה', אתם מעוררים את חשדם של שומרי הגבולות'. אבל המבריחים לא נתנו את דעתם לדברי אותו פיקח, ובאחד הימים זה קרה. שומרי הגבול החלו לחשוד בקבוצה העליזה החולפת על פניהם כשהיא נושאת ארון מתים. משהו פה לא הסתדר להם והם החליטו לבדוק את העניין. הם הקיפו את 'החברא קדישא' המדומה והורו להם לפתוח את הארון. המבריחים כמעט שבלעו את לשונם, שהרי הארון עמוס בסחורות. הדבר התגלה וכל החבריא הובלה למאסר. באותו רגע פרצו בבכי תמרורים, דינם הרי נחרץ!
 
ושוב ראה אותם הפיקח ואמר להם: 'חבל שלא שמעתם לעצתי ולא בכיתם לפני מספר דקות,  כשבאמת היה מתאים לעשות זאת, וכך לא הייתם נאלצים לבכות במשך שנים רבות…'
 
"אם עושים את מה שלא צריך מתי שצריך, נאלצים לעשות את מה שהיה צריך מתי שלא צריך" (פתגם עממי).
 
לא כדאי להיות מאותם סכלים שמעריכים את החופש רק אחרי שאזיקים כובלים את ידיהם. עלינו להתפלל ולהעתיר כעת לפני יושב מרומים שיחזיר עטרה ליושנה ויקים לנו שוב את בית המקדש כבראשונה, הרי היצר הרע בלבל אותנו וגרם לנו להגיע להיכן שהגענו.
 
בגלל שאבותינו לא בכו בזמן ולא העריכו את נוכחותם הסמוכה לכל הקדוש והיקר, הרי שדורות שלמים עד דורנו-אנו ישבו ועוד יושבים וממתינים במשך אלפיים שנה ויותר, מחכים ומתפללים לשוב ה' לציון, ובינתיים סובלים תחת עול הגלות והגויים, נאלצים לכוף את הראש לזאבים מאיימים. והכל בגלל שלא נעשה בזמן מה שהיה צריך להיעשות.
 
יהי רצון שנזכה לנצל את כל הטוב ולהראות לקב"ה ששווה לו לתת לנו עוד ועוד ולהשיב את בית הבחירה למקומו, אמן!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, לייזר בימס

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה