מבחן כדור הגומי

השם שולח לאדם ניסיון. אחרי שהוא
מתייאש, וכשהוא נמצא במצב של ‘תחת
אש’ הוא מתחיל לפעול. אבל מה קורה
איתו כשהלחץ יורד? ראיתם פעם כדור
גומי עף מצד לצד? זה מה שקורה.

כשהייתי קטנה, כמו הרבה ילדים קטנים, שיחקתי עם גומיות, כמו אלה שמאגדות את עלי הירק (תמצאו את זה בשוק…), או הגומיות שפעם היו האופציה היחידה לאסוף את השיער איתן, ואל תשאלו כמה זה כואב לשחרר את הקוקו מהן. את הגומיות האלה היינו ‘משחררים’ על אח או אחות (כן, עוד משהו שאני צריכה לעשות עליו תשובה…). והיו פעמים בהן אספנו אותן וגלגלנו וגלגלנו עד שנהיה כדור גומי. בעזרת גומייה נוספת, שמים את הכדור בצד אחד של הגומייה, מותחים את הצד השני ו… משחררים.

כמובן, אם מותחים אותן מאוד או משחררים בחוזקה, הן היו יוצאות מכלל שליטה, עד כדי כאב ממש. צריך להיזהר עם זה.

בשבוע האחרון חשבתי הרבה על הגומיות האלו, או על כדורי הגומי שעשינו איתן, ובעיקר, חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה שחווים מבחני ‘כדורי גומי של אמונה’.

השם שולח לנו ניסיון. אנשים מנסים בכל דרך – נורמאלית, עבודה מאומצת, מנסים ומתנסים – לפתור, להתעלם או להתחמק מהניסיון. אבל שום דבר לא מצליח. מרוב ייאוש, ובגלל שהם מרגישים ‘תחת אש’, הם מאזינים לכמה דיסקים, אולי אפילו קוראים כמה ספרים שמדברים על אמונה, ומתחילים להתפלל. השם, ברחמנותו המדהימה וברחמיו, שולח להם איזה נס ומוציא אותם מהברוֹך שהם נמצאים בו. במילים אחרות, הופך את המצב המר למתוק בין רגע.

אבל מה קורה? מהר מאוד – שבוע שבועיים מקסימום – הם חוזרים להרגלים הרעים שלהם. ולגאווה. ‘כדור גומי של אמונה’. ממש כמו פינג פונג. נשברים ומתחזקים – פינג, חוזרים להרגלים הרעים – פונג.

זה מובן, אבל זה לא טוב. וזה נעשה גרוע יותר כשהם מתחילים לדבר בזלזול על ברסלב, על איך שהם ניסו את זה וזה לא בשבילם, איך התבודדות (השיחה עם השם) ממש, אבל ממש, לא בשבילם – למרות שהם ראו ניסים במו עיניהם אחרי שהתבודדו! איך ‘לכל אחד יש את השביל שלו’ – והשביל הזה, מסתבר, לא כולל את השם בתוכו, וזה רק בגלל ש’אני מושלם’.

אני דואגת לאנשים האלה. כי במוקדם או מאוחר יותר, הם יצטרכו להתמודד עם עוד ניסיון בחיים. ככה זה. אם הם ברי מזל, הם יעשו תשובה ויבינו שלדבר עם השם הוא הפתרון היחיד והאמיתי לכל בעיה בחיים. ואם הם לא, הם יתרחקו ויתנתקו מהדרך היחידה לעבור בשלום את הניסיון ולצמוח ממנו, במקום לשקוע ולהיות ממורמרים כל שארית חייהם.

ואז הבנתי עד כמה בעלי ואני ברי מזל שהשם אף פעם לא הרפה מאיתנו – ‘כדורי גומי של אמונה’ היו מנת חלקנו. הוא שמר על לחץ גבוה, מבלי להרפות, שנים על גבי שנים, עד ששנינו הבנו שאין כאן פתרון אינסטנט. פעמים רבות במשך ארבע השנים האחרונות גם אני חוויתי את כדור הגומי הזה – פינג פונג במצב רוח של ‘לא צריכה את השם’ ברגע שהלחץ ירד. גאווה לשמה.

אני מניחה שזה טבעו של האדם. חז"ל מלמדים אותנו שגם בהר סיני, כאשר בני ישראל עמדו פנים-אל-פנים מול השם, הם לא יכלו לחכות עוד. הם ברחו משם כמו ילדים קטנים שבורחים מבית הספר, בגלל שהם לא רצו לשמוע על עוד חוקים ומצוות. במילים אחרות, הם רצו לעשות את מה שהם רצו לעשות ומתי שהם ירצו. אבל כולם, כמובן, שמרו שבת וכשרות…

כך חשבתי עד לא מזמן. אבל לאחרונה, בכל פעם שהמצב ‘צף’ למעלה, בכל דרך שהיא, הרגשתי איך האגו שלי מנסה להפגין נוכחות.

תודה להשם, הוא לא אפשר לזה לקרות. עפתי ממצב אחד לשני, פינג פונג ממש: מדאגות כלכליות לבעיות פוריות משם לנושאים חברתיים ול’מה אני עושה עם החיים שלי’ עובר לחרדות ופחדים בריאותיים, ובחזרה. אבל עכשיו, תודה רבה להשם, אני באמת רואה את הברכה העצומה בכל מה שקרה!

עכשיו, גם אם אני מתרגזת בגלל שדברים לא קרו כמו שרציתי, זה הרבה יותר טוב ביחס לפעמים בהן התרגזתי בעבר. למה? כי אחרי ארבע שנים של מתיחות ממצב אחד לשני עד לקצה גבול היכולת שלי, הגעתי להבנה שקל מאוד לעשות תשובה, ולשמור עליה, כשהלחץ עולה.

בלי ‘הלחץ’ של השנים האחרונות לא הייתי מדברת עם השם שעה בכל יום. לא הייתי עובדת על המידות שלי – ענווה, כעס, עצבות, חוסר סבלנות – או מיליון ואחד דברים שצריכים תיקון ושיפור. גם לא הייתי מאפשרת להשם לנהל את ההצגה (כמובן, הוא זה שבאמת מנהל אותה גם אם אנחנו חושבים שהוא לא, אבל זה דיון ליום אחר) והלחץ היה מוציא אותי מדעתי, רצתי במעגלים, ברחתי מהשם ורצתי ישר לזרועותיו הפתוחות של היצר הרע, לדאגות, הפחדים והבעיות…

לאחרונה, שמעתי שיעור נפלא של הרב שלום ארוש, בו הוא דיבר על הנכס היקר הזה שקוראים לו תשובה. תשובה, משמעה, לעשות את רצון השם. זה אומר לשמור שבת וכשרות, לכסות את השיער וללכת למקווה. אבל הרב שלום ארוש הסביר שתשובה היא הרבה מעבר לזה. תשובה אמיתית, זו שתגאל את עם ישראל ותביא את הגאולה והמשיח, היא גם, ובעיקר, עבודה על המידות הרעות. זה אומר לשים בצד את מה שאתה רוצה לעשות, כמו כל הפעמים בהן אתה רוצה לצעוק על הילדים, להכפיש מישהו ולדבר עליו לשון הרע, לראות סרט או לשמוע דיסק של מייקל ג’קסון – ולחשוב רק על מה שהשם רוצה.

אבל אם אתה כבר ‘מושלם’ ולא מעוניין או לא מודע לחשיבות של השיחה עם השם במשך שעה כל יום, דרגת התשובה האמיתית הזאת פשוט רחוקה ממך. ולא רק שלא תגיע לשם, אלא לעולם לא תדע שזה כל העניין של היותנו כאן, בעולם הזה. וזה הרבה יותר קשה מלהקפיד לאכול אוכל כשר או להניח תפילין. זה מצריך תפילות תמידיות, עזרה תמידית משמים ואמונה נונסטופ.

בכל פעם שאנו ‘נמתחים’, בכל פעם ששולחים לנו ניסיון, זה בגלל שהשם מעודד אותנו לגדול ולצמוח. ‘להגיע’ אליו. אם אנחנו מבינים את זה אז הניסיון יראה כברכה כבר מההתחלה. זאת פעולת התעוררות, לא עונש. זאת הזדמנות להתחיל לעשות את מה שאנחנו באמת צריכים לעשות כאן, את המטרה שלשמה השם ברא אותנו – לתקן את המידות שלנו, להתחזק באמונה ולפתח קשר אמיתי ועמוק עם בורא עולם, אבא שבשמים.

אבל אלה שבורחים (פונג…) מהשם ומהאמונה, ברגע שהלחץ יורד, מפספסים את העיקר. היצר שלהם נותן להם תחושה שקרית של הקלה – ‘עברת את זה’, ‘זה מאחוריך’! אבל האמת היא, שהניסיון רק התעצם. באמת, הלחץ עכשיו הרבה יותר חזק ומסתתר בצורה מתוחכמת. הלחץ האמיתי לחיות כיהודי ירא שמים. הלחץ לעמוד באמת מול האתגר של תיקון עצמנו ומידותינו – וזו משימה הרבה יותר קשה מעיסוק בסוגיה מהגמרא או לא לאכול אוכל כשר.

יש תקווה. תמיד יש תקווה. וכמו שכדור הגומי יכול להשתחרר מאדם, הוא גם יכול לחזור אליו, תלוי לאן מכוונים אותו. באותו אופן, כמו שאדם עם ‘כדור גומי של אמונה’ יכול להתרחק (פינג) מהשם, אם זה באמת היעד אליו כיוון, למרות הדבקות החיצונית – הוא יכול גם לקרב (פונג). אם הניסיון הזה לא עשה את זה, אולי זה שאחריו יעשה. אבל בלי הלחץ, המתיחה, הלימוד ו’הידוק החגורה’ על הנשמה – הכדור לא יזוז. הוא לא יעוף לשום מקום. ולהיות אדיש, חסר חיות ורחוק מהשם, זה המבחן הגדול ביותר שיש.