מבחן לקמוס

לא קל לאדם מערבי ל'חנוק' את
החשיבה ה'ליברלית' ולהבין, בעצם,
שלבורא עולם באמת אכפת מה
אנחנו עושים כאן למטה…

לעיתים קרובות, אנו מתנסים בדברים שמכריחים אותנו להגדיר במה אנו מאמינים באמת, ולמה. התנסיתי בכמה נושאי 'מפתח' כאלה כשניסיתי להיות עקבית במסע שלי הביתה – אל היהדות.

כמו מה, אתם שואלים? למשל, בן כמה העולם בו אני חיים? 16 מיליארד שנים, כפי שטוענים המדענים שוב ושוב, או שהעולם בן 5771 שנים כפי שהתורה מספרת לנו?

אם אתם אוחזים בדברי המדענים, כלומר שהעולם הוא בן מיליארדי שנים, אז אתם מבינים שאתם בעצם שוללים את אחד העקרונות הבסיסיים והחשובים שיש בתורה, שאינה מקבץ סיפורים ושיעורים עם מסר ולקח, זה העולם של השם יתברך בעצמו!

אז מצד אחד, יש לנו את השיטה (שהיא די חמקנית ולא כל כך מהימנה) של קביעת גילו של כדור הארץ על ידי המדענים, כל מיני תיאוריות אבולוציה למיניהן שאומרות לנו שהעולם בן 16 מיליארד שנים, ושאתם ואני התחלנו את החיים באיזו ביצה קדמונית.

ויש לנו את העולם של השם יתברך בעצמו, העולם אותו הוא יצר במשך שישה ימים וביום השביעי נח, והעולם הוא בסך הכל בן 5771 שנים.

מה אתם אומרים?

היו לי קשיים גדולים במבחן לקמוס זה – בו נכשלתי שוב ושוב – עד שקראתי את ספרו של ג'רלד שרודר – "המדע והאל" – השתלבות חכמת המדע וחכמי התנ"ך" (או "מדע האלוקים"), ספר שעשה לי קצת סדר בתוהו ובוהו שבתוכי. פרופסור שרודר השתמש בתורת יחסות הזמן והראה ש'יום אלוקי' אחד הוא כמו מילארדי שנות אדם. אבל ברגע שאדם הראשון נברא, כלומר אדם וחוה, ימיו של אלוקים והאדם הסתנכרנו.

כמו שאמרתי, נהיה קצת סדר. אבל ככל שהזמן עבר, זה הטריד אותי קצת יותר. מה, השם לא יכל לברוא את העולם ב'שישה ימים של אדם'? מה, מדענים אנושיים, שכל כך ידועים בחישובים שלהם ובשיטות שהמציאו לקביעת גילו של העולם, האם הם טועים והעולם בעצם בן 5771 שנים?

אני חושבת שכל היהודים לאורך כל הדרך פשוט צחקו ולגלגו על ה'הוכחה המדעית' שהעולם היה קיים תמיד, ותמיד יהיה, ושלא הייתה תקופת פרה-בריאת-העולם, כלומר תוהו ובוהו כפי שהתורה מספרת לנו. 'חשיבה מדעית', כך היה מקובל לחשוב ולתרץ את העניין, עד שאיינשטיין הופיע. ואפילו איינשטיין בעצמו לא האמין בחישובים שהוא עשה, כי בין שאר דבריו טען שהעולם היה חייב להתחיל מנקודה מסוימת. אז העניין נותר כפי שהוא עד למדענים שהגיעו בהמשך, והכריזו בקול גדול על התיאוריה האומרת שהעולם נוצר בעקבות 'המפץ הגדול'.

מה חשבו כל אותם מיליוני יהודים לאורך כל שנות קיום העולם, כשהיו צריכים להתעמת עם כל המדענים ש'הוכיחו' שהתורה כנראה טועה? מה הם היו אומרים היום, שתיאור בריאת העולם כפי שהוא מסופר בתורה באופן עקרוני מקובל, אפילו בקרב המדענים ה'אנטי דתיים'?

זה מבחן לקמוס אחד.

מבחן נוסף היה כשהייתי באוניברסיטה. כשסיימתי את התיכון היה מקובל מאוד, מעין חוק ולא יעבור, לאחר סיום הלימודים ללמוד באוניברסיטה. נקודה. היינו הדור הראשון שדלתות האוניברסיטה נפתחו בפניו ולא רק בפני האליטות, אבל הייתה זו הדרך 'היחידה' לעבוד חזק ולהרוויח מקום עבודה מכובד.

אז למדתי באוניברסיטה וראיתי מכלי ראשון דברים איומים שהם נוגדים לכל הדעות את הדרך בה אני מגדלת ומחנכת את הילדות שלי. כל מיני קשרים חברתיים ואישיים שלא עושים נחת רוח, אלכוהול, סמים וחוסר הצניעות האיומה, מפגשים בפאבים ובמועדונים למיניהם, ואחרון ולא חביב, החשיפה לכל מיני רעיונות לא בשלים בכלל (שהמרצים דיברו עליהם בהרחבה) ושהיו נוגדים לכל הדעות את דרך התורה ועקרונותיה.

ראיתי את כל אותם בחורים חובשי הכיפות יוצרים קשרים עם בחורות לא יהודיות, מנסים להיות 'גזעיים'. מגיעים לפאבים בחמישי בלילה ובקושי יכולים להגיע לבית הכנסת ביום שישי (ועם הזמן גם לא הגיעו יותר).

ראיתי הורים טובים, ממש משפחות טובות, שכביכול עשו טובה ענקית לילדים שלהם, וכאילו מסדרים את חייהם ושולחים אותם לדרכם. רק שהמציאות הייתה אחרת, לא היה מדובר בטובה כזאת ענקית, ובכלל, לא היה מדובר בטובתם בכלל.

כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטה הרגשתי כמו אדם שעזב את סדום, וזה היה לפני שחזרתי באמת בתשובה. לקח לי שנים על גבי שנים כדי להבין באמת עד כמה ההתנסות הזאת לא הייתה טובה בשבילי, מזווית ראייה של אדם שומר תורה ומצוות.

אבל עכשיו, אחרי שקיבלתי את התובנה הזאת, בשום אופן לא אעשה זאת לבנות שלי. עתיד אחר מצפה להן, הרבה יותר מתוק וטוב.

מבחן לקמוס מספר שלוש היה סביב נושא זכויות 'קהילת הגאים'. כשעליתי לישראל, דגלתי בגישה של 'חיה ותן לחיות'. ושכל ה-הו-הא סביב מצעד הגאווה (כפי שהם מכנים אותו) הראשון בירושלים התחיל, לא הבנתי כל כך על מה המהומה וההמולה.

טוב, זה היה טיפשי. אבל אל תלכו לראות את זה! עכשיו, כשיש לי יותר שנות ותק בארץ ישראל, אני מודה להשם על שהבהיר לי כמה דברים. אני מבינה שהתנהגות של ציבור 'אנטי-תורני' ברחובות ירושלים, עיר המלך, מסוכנת לכולנו.

לא אני כתבתי את התורה – בורא עולם כתב אותה. אם הוא אומר שהתנהגות כזו היא תועבה בעיניו, וגדולי הדור, הצדיקים והרבנים מסבירים לנו את הקשר בין דברים כאלה לטילים שנוחתים על ישראל, אז אני מאמינה להם.

אבל בהתחלה, היה קשה 'לחנוק' את החשיבה ה'ליברלית' ולהבין שבעצם לבורא עולם באמת אכפת מה אנחנו עושים כאן למטה. באמת חשוב לו שנשמור את התורה והמצוות שנתן לנו, או לפחות לנסות לעשות זאת. באמת חשוב לו שנקשיב לגדולים מאיתנו, ושניתן להם את הכבוד הראוי למי שנחשב שליחיו של השם, מי שמלמד ומדריך אותנו.

בורא עולם רוצה עקביות והתמדה. הוא רוצה שאהיה יהודיה מאמינה בכל תחום בחיי, ולא רק בתחומים שנוח או משתלם לי להיות. מה, להשם באמת אכפת שאהיה עם כיסוי ראש? כן. באמת חשוב לו אם לא עישרתי מהכנסותיי? כן. באמת חשוב לו אם אני חושבת שהעולם בן 16 מיליארד שנים או אם אשלח את בנותיי לאוניברסיטה? כן, כן, ושוב פעם כן. כל פרט ולו הקטן ביותר בתורה חשוב לו.

וכאדם ששואף להיות אכפתי באמת לכל הקשור לקיום התורה, למרות שאני עדיין רחוקה ומאוד מנסה, זה מבחן לקמוס הגדול ביותר שישנו.