מחבואים עם משיח

אם משיח לא יבוא מחר או בעוד שנה, אז יש לי זמן לנקות את החלונות ולעשות עוד כמה דברים שעל הפרק. אני חייבת להפסיק לשחק איתו מחבואים ולהיות קצת יותר רצינית.

3 דק' קריאה

רבקה לוי

פורסם בתאריך 05.04.21

אם משיח לא יבוא מחר או בעוד שנה,
אז יש לי זמן לנקות את החלונות ולעשות
עוד כמה דברים שעל הפרק. אני חייבת
להפסיק לשחק איתו מחבואים ולהיות
קצת יותר רצינית.
 
 
לא מזמן שמעתי דיסק של הרב שלום ארוש שגרם לי לשקול מחדש הרבה דברים בחיי. בדיסק, הרב ארוש מספר שהוא גרם לאשתו להיות אומללה. איך? יום אחד היא שאלה אותו מתי משיח יבוא, והוא אומר לה שזה יכול לקרות בעוד מאה שנים…
 
אני חייבת לומר, גם אני הרגשתי אומללה כששמעתי את התשובה שלו. כי פתאום, הבנתי כמה חייתי את חיי במצב רק של 'לחכות למשיח'. זה לא דבר חדש לי, זה משהו שקורה לי במשך שנים, דבר היה אחד מזריקות הזירוז הכי טובות שלנו לעלות לארץ ישראל לפני שש שנים (וקצת יותר).
 
עלינו בדיוק לפני הגירוש מגוש קטיף ובאוויר הייתה תחושה חזקה מאוד. אחרי הכל, זה משהו שנגע בחלקים גדולים בחברה הישראלית. אנשים חשבו שמשהו טראומתי כמו גירוש של 9000 משפחות מגוש קטיף דווקא כאן בישראל, והעברת האדמות לערבים מתאבדים ורוצחים, לא יכול לקרות סתם כך, אלא אם כן פעולה שכזו מהווה כרוז של הגאולה.
 
כמובן, כולנו טעינו. משיח לא בא באותו זמן, ואני יודעת שאני לא היחידה שהתאכזבה. אבל החיים ממשיכים, והחיים שלנו המשיכו להיות מאתגרים לעוד כמה שנים טובות. לא שכחתי שמשיח צריך לבוא אפילו יום אחד, מכיוון שחיכיתי לו נואשות, שיבוא ויוריד אותי מעץ שטיפסתי עליו, שיעזור לי לטפל, למיין ולסווג את כל הדברים שלא היו בסדר.
 
כי כשמשיח יבוא, לא יהיו לי את הבעיות שאני חווה, את הימים שצבועים בשחור של הדיכאון וחבורתו. כשמשיח יבוא יהיו לי עוד ילדים, יהיה לי עוד כסף, יהיה לי יותר שקט נפשי והרבה שמחה.
 
אבל משיח עדיין לא בא.
 
ואז זה קרה. הבנתי שאני חייבת לעבוד על מידת השמחה שלי גם במצב ההמתנה למשיח, כי משיח יכול לבוא היום, מחר ואולי עוד שנה-שנתיים, ואני צריכה להתעורר כל יום ולתפקד.
 
מה שבאמת עזר לי היה הספר שעריו בתודה – בגן התודה של הרב שלום ארוש, בו הוא כותב, כי ככל שאדם עובד על מידת האמונה הוא מקרב יותר את המשיח. דבר נוסף שקראתי בספר ועזר לי מאוד הוא – שמשיח לא יפתור לנו את הבעיות, כי האמונה היא זו שפותרת את הבעיות. משיח יבוא כדי לגלות את מלכות השם בכל העולם (אם הוא יבוא בדרך המתוקה, בעזרת השם…)
 
המשכתי לדבר עם אלוקים, לעבוד על האמונה שלי, ולהציב לי מטרות בחיים, גם לטווח הרחוק, כמו לכתוב את הספר שאני עובדת עליו. וגם להתמקד בדברים שצריך לעשות בטווח הקצר, כמו לצבוע את הבית, להירשם לחוג קרמיקה ועוד.
 
ואז, בדיוק לפני ראש השנה, זה הרגיש שממש הגענו לנקודת משבר ומשיח בדרך! נראה שהוא אפילו יהיה כאן לפני ראש השנה…
 
אבל משיח עדיין לא בא.
 
מצד אחד, הוקל לי כשהבנתי שלא תהיה מלחמה איומה עם מסות של הרוגים והרס וחורבן. ומצד שני, התאכזבתי מאוד. הרגשתי כמי שעצרה את הנשימה שלה למעלה משש שנים ואני כבר לא יכולה עוד. הייתי חייבת להתחיל לנשום מחדש.
 
מיד אחרי סוכות חמי נפטר באופן פתאומי, ואחותי, שגרה באנגליה, התחתנה באותו שבוע שחמי נפטר, כך שהחיים התנהלו בצורה מאוד מטורפת ורגשנית. לא היה לי הרבה זמן לחשוב על משיח לפחות חודש ואולי קצת יותר, היו לי עניינים 'גדולים' על הפרק שצריך לסגור.
 
וכשהכל התחיל להירגע שוב, זה היה היום בו שמעתי את הדיסק בו הרב שלום ארוש אומר 'משיח יכול לבוא גם בעוד מאה שנים…'
 
יום אחרי ששמעתי את הדיסק, התחלתי לכתוב את הספר שלי. יום אחרי ששמעתי את הדיסק, התחלתי לחשוב על השיפוצים שצריך לעשות בבית, כשיהיה לי את הכסף לזה. התחלתי גם לחשוב על מה זה אומר לחיות כאדם שומר תורה ומצוות, שמח ומאמין שלא תלוי באם 'משיח יבוא עכשיו', ובפעם הראשונה מזה שש שנים (טוב, אולי יותר) התחלתי לחיות את הרגע.
 
כי אם משיח לא יבוא מחר, יש לי קצת זמן לנקות את החלונות. אם משיח לא יבוא מחר, אני רוצה לקחת את הילדות לטיול בארץ, אולי לאיזה שייט בכינרת. אם משיח לא יבוא מחר, אז אני יכולה להרפות מעט מהרצון להגיע למקומות גבוהים יותר, או לעבוד על מה שבאמת אני צריכה לעשות עם החיים שלי (חוץ מלהתפלל הרבה ולחכות למשיח…).
 
זה קצת מפחיד ואני לא יודעת מה לחשוב. אני עדיין עושה שעת התבודדות בכל יום, אבל נראה לי שאני נוגעת בנושאים 'אישיים' ושגרתיים למדי, ולא בנושא התשובה והגאולה הכללית.
 
למשל, אחרי ששכנעתי את עצמי ש'אתגבר על זה', או 'זה בסדר' או 'מה שהשם רוצה' – בקשר לשמונה שנות העקרות שלי מאז לידת בתי הקטנה, הבנתי שאני עדיין רוצה, בצורה נואשת, עוד ילדים. הייתי רוצה לומר לכם שאני אופטימית בעניין הזה ושאולי זה יקרה בקרוב, אבל באמת, אני לא.
 
כל כך קשה להמתין לדברים (במיוחד לתינוק או למשיח…) שנראה כי לעולם לא יבואו.
 
אבל למרות העובדה שאני מרגישה עצובה בנושא הילודה, זה לא דבר רע אלא ההיפך. למה? כי זה מאוד טוב בשבילי להבין שאני עדיין עצובה מכיוון שחיכיתי שמשיח יבוא ויטפל בבעיה הספציפית הזו. עכשיו, אין לי ברירה ולקבל את העובדה שזה עדיין 'נושא חי ובוער', להתפלל עליו, לזכות לעוד אמונה, לעשות משהו, ולראות איך דברים באים על תיקונם. ככה מתקנים בעיות באמת.
 
אם משיח לא יבוא עוד מאה שנים, יש לי עבודה גדולה ורצינית לעשות עם ערימת הדברים שמחכים לי על השולחן. יש לי כמה פרויקטים מעניינים להמשיך איתם. יש לי חיים לחיות ולא רק לחכות ולחכות (כן, גם אם זה לדבר הכי נפלא שיכול להיות בעולם – למשיח) עד שזה יקרה. כן, אמשיך לצפות, לייחל ולקוות שהוא אכן יבוא, בדיוק כמו שההלכה מורה לנו, אבל לא אבזבז זמן במשחק מחבואים עם משיח – יבוא, לא יבוא… יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות, ממש עכשיו!

כתבו לנו מה דעתכם!

1. הילה

כ"א אדר התשע"ב

3/15/2012

ממש נקודה טובה למחשבה. אהבתי מאוד.. אשרייך. בכלל, המאמרים שלך מאוד מחזקים אותי. שה' ישמח אותך ואת כל עם ישראל:)

2. Anonymous

כ"א אדר התשע"ב

3/15/2012

אהבתי מאוד.. אשרייך. בכלל, המאמרים שלך מאוד מחזקים אותי. שה' ישמח אותך ואת כל עם ישראל:)

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה