מחירה של סטיה – פרשת השבוע כי תבוא
פרשת השבוע כי תבוא - הוא צחק את צחוקו האכזרי, "אלה אינם אלא שברי זכוכית. כאן בלייפציג, אני לא הכרכראי, אני מפקד המשטרה, וטיפוסים מרופטים ומלוכלכים כמוך נזרקים לכלא!"
התורה מצווה: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם" (כח, יד).
התורה הקדושה מלמדת שכל סטייה מן הדרך הישרה אינה אלא עבודה זרה, כדי לסתום כל טענה אפשרית של אותם הפוזלים לעבר תרבות הגויים, ואומרים, "נהיה שומרי תורה ומצוות, כביכול, אבל נרשה לעצמנו ליהנות מאיזו תאווה מדי פעם". על זה בא הכתוב לומר ולא תסור ימין ושמאל, כאשר כל ירידה מדרך המלך, ולו במשהו קטן ביותר, נקראת הליכה אחרי אלהים אחרים, וגוררת בעקבותיה 98 קללות. כדי להבין את העיקרון הנ"ל, אמשול לך משל על בן הסוחר והכרכראי:
סוחר אמיד קרא לבנו, ואמר לו: "בני, הגיע הזמן שתעמוד על רגליך כגבר עצמאי, ולא כנער הסועד לחם חסד על שולחן אביו. הרי לך מאה ועשרים זהובים, סע ליריד הגדול בלייפציג ותעשה לך מסחר כפי שלמדת ממני כל השנים. קח מכאן סחורה טובה ובשפע – חיטה, בדים, ודבש – כי בכל לייפציג קשה למצוא מתחרה לסחורתנו, לא באיכות ולא במחיר. אני מציע לך בני", ממשיך האב המנוסה, "שתיקח צמד פרדות ועגלת משא כבדה, יציבה וחזקה, כי חלק מן הדרכים משובשות הן". האב בירך את הבן, מסר לו את ארנק הזהובים, ושלח אותו לדרכו.
הבן נסע העירה כדי לשכור עגלה שייקח אותו ואת סחורתו ללייפציג. בכיכר העיר, התאספו כל מיני עגלונים עם שלל בהמות משא ועגלות מכל הסוגים. בן הסוחר טייל בין ההמונים כדי למצוא עגלון מהימן עם עגלה יציבה וצמד פרדות חזק כפי שהציע לו אביו. פתאום, ניגש אליו טיפוס ממולח בלבוש שונה משאר העגלונים: בעוד הם לבושים בגדי עבודה כפריים, האיש הזה לבוש מדים אדומים של כרכראי מלכותי, מעין מנהיג מרכבה מלכותית.
"אני רואה שהינך מחפש עגלה, בחורצ'יק", פתח הכרכראי בלשונו החלקלקה, "לאן פניך מועדות?" בן הסוחר תיאר לכרכראי את צרכיו, שמחוז חפצו לייפציג, כדי לסחור בחיטים, בדים, ודבש.
"עזוב אותך מזה", הגיב הכרכראי. "אתה בן של סוחר אמיד. רצונך לנסוע ללייפציג עם עגלת משא וצמד פרדות כמו אחד הכפריים הפשוטים? הרי בכל לייפציג יצחקו עליך! שם המטרופולין הגדול, בירת המסחר העולמי, ואתה תסתובב עם שקים של חיטה, גלילים של כותנה, וצנצנות של דבש? טיפש! בלייפציג אוהבים אבני חן, תכשיטי זהב, בגדי משי. אתה יודע מה", המשיך הכרכראי, "היות ואתה מוצא חן בעיני, ויש לך עתיד מבטיח, אעשה אתך עסק שלא תוכל לסרב".
הכרכראי הממולח המשיך לשכנע את בן הסוחר כי סחיבת שקי חיטה, גלילי כותנה, וצנצנות דבש אינה אלא עבודת פרך, ושלא מן הראוי שבנו של סוחר אמיד יישב אחרי צמד פרדות על עגלה מגושמת המתאימה לכפריים פשוטים. הכרכראי שלף מכיסו מטפחת, שבה צרורים אבנים נוצצות.
"אלה יהלומים", אמר הכרכראי, "ותוכל לרכוש אותם ממני בזול ולמכור אותם בלייפציג במחיר כפול. מה גם, שלא תצטרך עגלת משא, ולא פרדות, וגם לא תיאלץ להרים שקים כבדים ולעמול קשה. תשקיע את הונך באלה היהלומים ותוכל לנסוע ללייפציג כמו בן מלך, בכרכרה שלי, וכולם יחשבו שאתה איש רם דרג ואציל, הרי לך כרכרה מהודרת עם כרכראי במדים הבקי בנימוסי מלכות. ואז, תוכל ליהנות מכל תענוגי עולם".
בן הסוחר בלע את הפיתיון. במקום לשמוע בקול אביו ולהשקיע בסחורה המקומית המעולה – החטים, הבדים, והדבש – ולהוביל אותה ללייפציג על עגלת משא חזקה ומהימנה, הוא נטה אחרי טענות הכרכראי, והשקיע את מירב הזהובים באבנים המתנוצצות, וסחר את שרותי הכרכראי ומרכבתו המהודרת הרתומה אחרי זוג סוסים צחורים ואצילים הראויים לשימושו של מלך.
תחילת הדרך היתה חלקה. בן הסוחר התמוגג בכל פעם שמישהו הצביע לעברו בהתפעלות, "אוהו, תראו איזה גביר, תראו איזה סוסים, איזו כרכרה חשובה!" בליבו פנימה הרהר, איזה יופי חיי לוקסוס כאלה! איזה מזל שפגשתי את הכרכראי. אחרת הייתי יושב מאחורי זוג פרדות!
פתאום, הוקפצה הכרכרה. בן הסוחר נחבט בחוזקה וכמעט נזרק החוצה. "מה זה?" הוא צעק לעבר הכרכראי.
"אין דבר", שיגר אליו הכרכראי חיוך ערמומי, נגמר הקטע הסלול שבדרך. מכאן והלאה כורכר, ופה ושם גומות בדרך…
ולא גומות בלבד. גשמי זעף החלו לרדת. במהרה הסתבר שאין הכרכרה עמידה כל כך בתנאים קשים. מים חלחלו דרך הגגון הרפוי, שלא הגן על האדם כמו הברזנטים העבים של עגלות הכפריים. רטוב כולו, החל בן הסוחר להתחרט שלא שמע בקול אביו הנבון והמנוסה.
"אי אפשר להמשיך בדרך הזו", התרעם בן הסוחר, הכרכרה מתפרקת ואני נרטבתי עד העצם. אי אפשר להגיע ללייפציג בדרך אחרת?"
"בבקשה, אתה בעל הבית", ענה הכרכראי, שלא נראה סובל כלל ועיקר, "אטה ימינה בצומת הקרובה". אכן, נגמרו הגשמים, נגמרו הבורות בדרך, אך חיות טורפות החלו להתקרב אל הכרכרה מכל עבר.
"מה עשית!?" זעק בן הסוחר, "תיכף יאכלו אותנו חיים! תסתלק מכאן ובחר בכיוון אחר!"
הפעם, הצליף הכרכראי בסוסים ואלה פנו פנייה חדה שמאלה. בן הסוחר נזרק אל הדופן הימני של המרכבה, וחש פתאום בכאב עז במרפקו. עד שהספיק להתאושש מן המהלומה, נעצרה הכרכרה. חבורה של ליסטים הקיפה אותם. אחוז מורא ופחד, ירד בן הסוחר מן המרכבה. "תעשה משה!" זעק לעבר הכרכראי, אך ללא הועיל. הכרכראי נעלם כאילו התנדף ברוח.
שוד, שבר ומכות היו מנת חלקו של בן הסוחר בידי שוביו השודדים. הם לקחו ממנו את יתרת הזהובים שנשארה לו, אך למזלו, לא מצאו את צרור ה"יהלומים", האבנים המתנוצצות. בן הסוחר נותר פצוע, כאוב, שדוד, ללא הכרכראי, ללא הסוסים הצחורים, ובלי המרכבה המהודרת. בגדיו קרועים ומרופטים, והוא עייף ויגע, רעב וצמא. בודד, שבור, ומיואש, הוא גישש באפילת היער בתקווה למצוא את הדרך המיוחלת ללייפציג.
בתום מסע מפרך של תשעים ושמונה עינויים, כאשר אזלו כל מאה עשרים הזהובים, הגיע בן הסוחר ללייפציג בדרך נס, עם שארית כוחותיו הדלים. הוא מישש בצרור האבנים שבכיסו והתנחם בליבו, "לפחות נשארו לי היהלומים".
כל סוחרי לייפציג הסתייגו מן הטיפוס המרופט שניסה להציע להם יהלומים. פתאום, ניגש אליו כרכראי במדים אדומים.
"זה אתה!" צעק בן הסוחר, "למה נטשת אותי בעת צרה? לפחות תעזור לי למכור את היהלומים, כדי שאוכל לשכור חדר במלון, להתרחץ, לאכול ולשתות, ולקנות בגדים חדשים".
"תראה לי מה יש לך", אמר הכרכראי. פתח בן הסוחר את הצרור. "חה, חה, חה", צחק את צחוקו האכזרי, "אלה אינם אלא שברי זכוכית. כאן בלייפציג, אני לא הכרכראי, אני מפקד המשטרה, וטיפוסים מרופטים ומלוכלכים כמוך נזרקים לכלא!"
כך סופו המר של בן הסוחר, רחוק מאביו כאסיר מעונה בתא תחוב של כלא אכזר. הכל בגלל סטייה קטנה מדברי אביו.
הנמשל
הסוחר הוא הקב"ה, ובנו הוא היהודי. 120 הזהובים הם הקצבת מאה ועשרים שנות חיים בעולם הזה, אשר באמצעותם צריך לרכוש סחורות טובות. חיטה, בדים, ודבש שהם כנגד חכמה, בינה, ודעת, הנרכשים על ידי עיסוק מתמיד בתורה ובמצוות, והם הסחורות המבוקשות ביותר בלייפציג, העולם הבא.
דרך הכורכר המובילה היישר ללייפציג היא דרך החיים האמיתיים, אמנם רצופת קשיים וניסיונות, אך באמצעות עגלה כפרית ופרדות, דהיינו חיים צנועים על פי תורה, ניתן להגיע אל היעד. הכרכראי הוא היצר הרע, המוכר הבלי עולם נוצצים אך ללא כל ערך אמיתי. תחילת דרכו מישור, אך סופה מר מאוד, הכוללת צ"ח (98) קללות המוליכות לאבדון.
אילו בן הסוחר היה מקשיב בקול אביו, היה מגיע ללייפציג בביטחון, עושה רווחים אמיתיים, וזוכה לכבוד אמיתי, ולא הכבוד המדומה של כרכרה מהודרת שאין בה ממש. הכרכראי, שהוא היצר הרע, נוטש את האדם באותה צרה שהוא הכניס אותו, אך מוכן ומזומן להרשיע אותו בבית דין של מעלה ולהוריד אותו שאולה.
זוהי תכליתן של 98 הקללות בפרשתנו, להזהיר לבל נעדיף חיי הבל של תאוות ותענוגים, ולו סטייה זעירה מדרך ישראל סבא, לחיים בטוחים של שמירת התורה וקיום המצוות, ה' הטוב יעזור לנו לקיים אותן, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור