מצטערים, איחרת!

"מצטערים, איחרתם! נתנו לכם
אלפי שנים לתקן את העולם, להשתנות
ולהיות אנשים טובים יותר, אבל לא
עוד", והחלון ייסגר. וכשזה יקרה, כבר
לא יהיה מחר לנסות שוב…
 
 
אני זוכרת עוד 'מהגלגול הקודם', ואני מתכוונת לימים בהם רבצתי על הכורסה מול הטלוויזיה, אז ראיתי סרט מצחיק שאחת הסצנות שלו יכולה להתחבר לכל אחד מאיתנו.
 
אז ככה, בחור אחד, שלומיאל כזה, היה צריך להחתים כמה מסמכים באיזה משרד ממשלתי, אז הוא חיכה בסבלנות בתור עד שסוף סוף קראו למספר שלו – 48652, לגשת לדלפק. הוא ניגש לחלון העמדה והתקבל על ידי פקיד עם מבט פחות חי מהקיר ממול. הבחור העביר את חבילת הניירות לפקיד שהסתכל עליו במבט עמום. הוא ביקש מהפקיד להחתים את הניירות. והפקיד, שהגיב באיטיות מעצבנת כאילו שקע באיזו מדיטציה לא מוגדרת, אמר לו "אני לא יכול להחתים את הניירות האלה, הם משודכים".
 
מאמרים נוספים בנושא:
אל תפסיקו לרצות
מכירים את מרפי?
תקפוץ !
 
הבחור לקח את המסמכים וניסה להסיר את סיכת השדכן אבל ללא הצלחה. "אולי יש לך חולץ סיכות?" הוא שאל את הפקיד. הפקיד, שבינתיים התחיל ללעוס מסטיק כמו פרה הסתכל עליו עם עיני עגל. "מצטער, המשרד סגור. תחזור מחר" וסגר את התריס.
 
הבחור, המסכן והאומלל, הסתכל על השעון שתלוי על הקיר, השעה הייתה חמש בדיוק. "אבל רגע! אני כבר כאן! בבקשה, אתה לא יכול רק להחתים לי את הניירות וזהו?!" הוא ניסה לדחוף את התריס קצת למעלה… אלא שאז קרה משהו לא צפוי בעליל, הפקיד הממושקף עף מהחלון עם גלימה כמו במעשה קסם…
 
"מספר 48652 מביא מזל רע" אמר הבחור בזעם כשנכנס למכונית שלו. "טוב, לפחות מחר אני יכול לנסות שוב, אגיע מוקדם ואקח מספר אחר…"
 
זוכרים את כל הפעמים שהיינו צריכים משהו דחוף אבל פספסנו את ההזדמנות? זה בדיוק מה שקרה לי בשבוע שעבר. הזמנתי משהו מחנות בריאות בתל אביב, והם שלחו את החבילה בזמן. אני, מכל מיני סיבות (שרק השם יודע) לא הצלחתי להגיע לדואר, ועד ששלחתי את חברה שלי לאסוף את החבילה בשבילי אמרו לה שאי אפשר. למה? כי הם שלחו את החבילה בחזרה.
 
טוב, אני מודה, היא הייתה שם שבועיים ואני, מכל מיני סיבות (שרק השם יודע) הגעתי לאסוף אותה הרבה אחרי הזמן.
 
בימינו אנו פיתחנו מכל מיני סיבות (שרק שהשם יודע) דפוס מרגיז שנקרא דחיינות. אנחנו נוטים לדחות כל מה שאפשר. וזה מזכיר לי את הימים בהם למדתי בתיכון. ידעתי שבעוד שבוע יש מבחן אבל הלו"ז ביומן החברתי שלי היה פשוט עמוס, כך שלא היה מקום לדחוס כמה שעות ללמוד למבחן, ולכן עשיתי מה שכל חבר'ה בגיל שלי עושים – חיכיתי לדקה ה-90, כלומר ללילה שלפני המבחן, ולמדתי. אבל אי אפשר ללמוד כל הלילה כי צריך לישון כדי להתרכז למבחן, נכון?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
תרבות  הדחיינות
אבא'לה, הגיע הזמן להזיז דברים
המסע ברכבת הזמן
 
בכל אופן, החיים הם לא פיקניק. לדחות דברים, ובוודאי את העבודה הרוחנית שלנו, את הצמיחה האישית, את תיקון מידות הנפש וכל מה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, זה משהו שבסופו של דבר, איך אומרים, מחכה לנו בפינה. הבחירה הנכונה והעשייה צריכות להיעשות עכשיו, לא מחר ולא מחרתיים, גם לא עוד חודשיים. למה? כי כמו שכולנו רואים ועדים לימים מאוד לא פשוטים שעוברים על העולם בכלליות, ובפרטיות – מה שקורה כאן בארצנו הקטנה והאהובה. זה הזמן של "עת לעשות". לא צריך להיות נביאים כדי לראות שהעולם לא יכול להמשיך במצב הזה. רוצחים פנאטיים משתוללים בעולם – בין מתוך ארגונים קיצוניים ובין מפגעים בודדים, מגיפה עולמית – אבולה, שמאיימת לעשות שמות בעולם, והמרוץ המטורף לבחירת הנשיא ב-2016 כבר התחיל. נראה שהעולם הגיע לאיזו נקודה שאין ממנה דרך חזרה…
 
ובמקום לעשות חשבון נפש, להתבונן על עצמנו, לפשפש במעשינו, רבים וטובים (לא מתוך רוע או משה כזה) ממשיכים כאילו המציאות לא קיימת, לא טופחת להם בפנים, האדישות היא מנת חלקם. אלה אנשים שמעדיפים להעביר את הזמן בעוד מסיבה, מפגש חברתי, ארוחה טובה במסעדה, חופשות, מסעי קניות וכדומה, במקום להתבונן על סולם העדיפויות שלהם בחיים ולעשות את השינויים המתבקשים.
 
אתם יודעים מה יקרה אם יתפסו אותנו ישנים בשמירה? לא רוצה אפילו לחשוב על זה. בכל אופן, זה הזמן להפשיל שרוולים, להתאחד, לעשות, לפעול, לשנות. לא לחכות שמשהו 'גדול' יקרה, למחר או עוד חודש. כי תמיד יש אדם או שכן שאפשר לעזור לו, עוד מצווה שאפשר לקיים, עוד פרק תהילים שאפשר לומר באוטובוס או תוך כדי שאנו מחכים בתור.
 
כשהדחיינים (נכון שזה נשמע כמו שם של סרט?) יתעוררו ויבינו שהם הפסידו את ההזדמנות, הם ירוצו אל הפקיד וידפקו על החלון, יתחננו שהוא יחתים להם את המסמכים… אבל הפקיד יסתכל עליהם, יצביע על השעון ויאמר, "מצטערים, איחרתם! נתנו לכם אלפי שנים לתקן את העולם, להשתנות ולהיות אנשים טובים יותר, אבל לא עוד", והחלון ייסגר.
 
וכשזה יקרה, כבר לא יהיה מחר לנסות שוב.
 
היום זה הזמן. פשוט, לזרוק את כל ההבלים ולהתמקד בעיקר – בנשמה שלנו, באחדות, באהבת ישראל, בתיקון מידות הנפש שלנו, בחסדים ועוד הרבה דברים שאפשר לעשות ממש עכשיו. פעם שמעתי ציטוט שמסכם את העניין הזה בצורה מאוד יפה: "הצער הכי גדול הוא שיכולת לעשות משהו ולא עשית".
 
יהי רצון שנזכה להיות צוות מנצח, לעשות את השינויים ולקבל פני משיח צדקנו בשמחה ולראות את בניינו של בית המקדש במהרה בימינו, אמן.