משחק אישיות

 

 

את הערב הזה התחלתי ככל ערב. הילדים כבר היו באמצע החלום ושקעתי עמוק עמוק בתוך המחשב, בודקת את ה"חורים" שעלי להשלים. את המאמר של יום חמישי סיימתי, הכתבה עדיין נעדרת פרטים שעדיין לא קיבלתי עליהם תשובות.

 

קוראים לי מירי. אני מאחרת כרונית. במערכת לא אוהבים את האיחורים שלי, אני יודעת, אבל הקצב שלי מוכתב על ידי חמישה ילדים מתוקים-מתוקים, שמסובבים אותי על האצבע הקטנה שלהם, וגם נוטים מפעם לפעם להישאר בבית עם מצח חם מהרגיל בעונה.

 

הבקרים שלי עמוסים מאוד בשלל כיתות ותלמידים שעוברים תחת ידיי. אני מלמדת תורה, נביא, חשבון ואפילו שיעור טבע בשני בתי ספר בעיר מגורי, וחוזרת הביתה לקראת השעה 2:00 בצהריים. הערב שלי מוקדש כולו לכתיבה.

 

את התחביב הזה איני מזניחה. כבר מגיל צעיר יותר אהבתי לכתוב. חלמתי להיות רק סופרת בלי לעשות כלום יותר מזה, אבל מה שהתברר לי מאוחר יותר, שאם אהיה סופרת ולא אעשה כלום חוץ מזה, אני יכולה להגיע בערך לפת לחם. התרחיש הזה לא נכלל בתכנונים שלי, לכן השארתי את תחביב ההגעה עד פת לחם לשעות הערב.

 

בערבים פרחתי. כתבתי על נושאים שמעניינים אותי, ביררתי על חינוך ילדים ומצאתי עצמי מקבלת תשובות לשאלות שצצו בנוגע לילדי, כתבתי על כל נושא שסיקרן אותי, והדברים שיצאו תחת ידיי היו מקיפים ומרתקים, והמשוב מן הקוראים לא איחר מלהגיע.

 

מפעם לפעם הייתה עורכת העיתון המקומי שבו כתבתי, שרה, מתקשרת אלי ומבקשת לראיין מישהו על מחקר חדש שיצא לאחרונה, על מוצר חדש שהושק בימים אלו, על שיטה מעניינת לאבחון או לטיפול. כזה היה גם הטלפון שקיבלתי בבוקר יום שלישי, הבוקר היחיד החופשי שלי מבית הספר.

 

"מירי, תרשמי מספר טלפון. אני רוצה שתראייני את האישה הזו. יש לה שיטה מיוחדת לאבחון".

 

"אבחון בעיות למידה? אבחון אישיות? בעיות רגשיות?"

 

"איני יודעת איך פועלת השיטה שלה. היא אומרת שזה מבוסס על המקורות. הרעיון שלה הוא, שאת נותנת לה את שמך ועוד כמה פרטים והיא יכולה לומר לך בדיוק מי את, מה האישיות שלך, אפילו לספר לך דברים על העבר ועל העתיד".

 

"מעניין". שתקתי לרגע. אני לא מחפשת מישהו שיחטט בעברי. דווקא העתיד מרתק אותי, אבל מי המאבחנת הזו שמתיימרת לנבא? הרי זה לא סוד מסחרי, שנביאים בימינו…

 

אבל שרה אמרה לי לראיין את האישה הזו, ואני צריכה לעשות את דבריה. משלמים לי על זה. בשביל זה אני כאן. מקסימום אשמע על עצמי כמה מחמאות שאמרה לי הגרפולוגית כבר בכיתה ח’, כשישבנו במעגל כיתתי באמצע אסיפת כיתה: "את לבבית, את מאוד מיוחדת, פקחית ואוהבת חברה. את אוהבת להרגיש במרכז, ואם את מרגישה מאוימת על ידי החברה את מוצאת את עצמך מסתגרת. תשמרי על עצמך מהנוהג הזה".

 

בכל פעם הצחיק אותי להיזכר שאז לקחתי את דברי הגרפולוגית ברצינות. תתבגרי, מירי, את המילים האלו יכלה הגרפולוגית לומר לכל אחד ואחת בכל גיל. מי אינו מיוחד? מי אינו אוהב חברה? מי אינו אוהב להרגיש במרכז? מי אינו מרגיש עצב פנימי ומסתגר כאשר החברה מתעלמת ממנו?

 

אבל אז הייתי מוחמאת מכך שאני לבבית ומיוחדת, ואפילו נזהרתי מאוד מהנוהג של הסתגרות כלפי עצמי. בכל אופן, גרפולוגית היא לא כל אדם מהשורה. היא פשוט קראה את האישיות שלי מהדפים ונגעה בנקודות כל כך רגישות! היא אפילו ידעה לומר שאני אוהבת להרגיש במרכז! נורא לא נעים להיחשף כך.

 

טוב, אז עכשיו אני אמורה לראיין את האישה שמאבחנת על פי השם שלי. שרה אמרה שקוראים לה מישל. היא צרפתייה במקור, לכן השם שלה נשמע עם צליל קצת זר. לא ממש משלנו.

 

שרה העבירה את מספר הטלפון והורתה לי להכין את הכתבה לשבוע הבא. "היא מפרסמת במקביל מודעה בתשלום. זו הדרך האפקטיבית ביותר. אדם קורא את הכתבה, מסתקרן ומתעניין איך הוא יכול להגיע אליה – ובעמודים הבאים מופיע מספר הטלפון שלה. פשוט תעבדי על זה מהר. אם אין לי כתבה בעוד שלושה ימים, אולי כדאי שנסכם כבר עכשיו על מחיקה הדדית של מספרי הטלפון שלנו, כי את פשוט מפוטרת".

 

שרה תמיד איימה בפיטורים, ובאותה נשימה ביקשה מתכון טוב לארוחת הצהריים של מחר.

 

הטלפון הבא היה למישל. קודם כל אתאם איתה זמן לשיחה ואחר כך אכין את השאלות שעלי לשאול, את הנקודות וראשי הפרקים שעליהם ארצה להתעכב.

 

באמת לא היה לי הרבה מה לברר. אבחון לפי שמו של האדם. האם דודתי שקרויה בדיוק כמוני היא בעלת תכונות אופי משותפות לי? ידעתי שהתשובה היא "לא" ענק. רק לא להידמות לדודה מרים הכבודה, זו שאמא תמיד מלחיצה אותי לגשת להגיד לה מזל טוב בכל שמחה, ואבוי ואבוי אם אחת האחייניות הצעירות שכחה לעשות זאת. מבחינת דודה מרים הייתה זו עילה נהדרת לסערה משפחתית.

 

חייגתי.

 

"הלו", קול שקט ועמוק-עמוק ענה לי.

 

"שלום, מדברת מירי מעיתון "בראשית". קיבלתי את מספר הטלפון שלך מעורכת העיתון. רציתי לראיין אותך לצורך כתבה על שיטת האבחון שלך".

 

"יופי", עונה הקול באותה עמקות, "בואי נדבר בנחת ובשלווה. זה מרתק. אני מקווה שיש לך כל הזמן שבעולם בשביל לשוחח".

 

"ל…לא", הייתי נבוכה, "האמת שלא. רק רציתי לקבוע זמן שיהיה נוח לשתינו".

 

"מתי שאת רוצה. מתי שאת רק רוצה נדבר על השיטה שלי. זה ממש זיכוי הרבים".

 

"טוב, מתאים לך מחר בתשע בערב?"

 

"כן כן", הקול הפך להיות חד יותר, "רק איך אמרת שקוראים לך?"

 

"מירי".

 

"אני מקווה שיש לך גם שם משפחה".

 

"פרידמן".

 

"אוי. זה לא ממש…טוב, אני חושבת שכדאי שנדבר באמת".

 

"מה?"

 

הקול של מישל הפך להיות מסתורי, אפל במידה מסוימת: "איך קוראים לאמא שלך ולאמא של אמא שלך?"

 

נקבתי בשמות.

 

קריאה חדשה הבהילה אותי: "אסור לך, את שומעת? יש לך שם נוסף. את צריכה לקרוא לעצמך בשם השני".

 

שתיקה של הלם.

 

"מירי? תחזיקי מעמד. אני רוצה לעזור לך. אני חייבת לדבר איתך בהקדם ואת חייבת להתרכז. אולי תפני בכל אופן את הדקות הבאות? זה חשוב מאוד. בשבילך".

 

צמרמורת קלה עברה בגבי. על מה האישה הזו מדברת?

 

מישל החלה לדבר, כביכול היא קוראת את הביוגרפיה שלי. היא סיפרה על מצבי, על הילדים, על קשיים כספיים. היא אפילו פתחה את פצעי העבר ונגעה בנקודות הרגישות ביותר, דורכת ללא רחם.

 

האזנתי בדממה. הייתי מבוהלת. האישה הזו יודעת עלי הכל. לא, היא לא מדברת שטויות. היא מתארת לי בצבעים ברורים יותר את החיים שלי, כאילו היא עומדת מול מראה שבה משתקפים חיי. היא לא מדברת שטויות. היא מספרת בדיוק מה היית, מירי, איך נבנתה האישיות שלך ומה גרם לך להיות מי שאת. היא מטיחה בך דברים שאת יודעת בעצמך, במודע, שעליך לשנות בעצמך. היא יודעת על מה היא מדברת.

 

מישל ממשיכה לדבר.

 

רגשות, מחשבות, דברים שהצלחתי במאמצים עליונים לקבור ולנסות לשכוח – מישל העלתה, ניתחה, הכאיבה. כל כך הכאיבה.

 

מה היא רוצה ממני?

 

מישל אפילו לא שאלה אותי אם טרם ניתקתי, ואז היא זרקה את הפצצה: "אם לא תעשי… יהיה לך…" וללא בלבול או בושה הוציאה מפיה מילים מפחידות. מאיימות. מילים שהן הסיוט של כל אדם באשר הוא.

 

את השפופרת כבר לא אחזתי. הטלפון עמד על מצב של ‘רמקול’. מישל דיברה אל האוויר. זה היה השלב בו הפסקתי לשמוע. כמו מכונה אוטומטית שלחתי את אצבעי ללחצן הרמקול וניתקתי את השיחה. קפואה, דוממת ואוספת את שאריות האישיות המרוסקת, מזגתי לעצמי כוס מים. חצי נשפך על החצאית שלי ואפילו לא הבחנתי. שתיתי לאט לאט.

 

אחר כך קמתי מהכיסא ובתנועות של רובוט התחלתי לשטוף את הכלים. שתי כוסות התנפצו בתוך הכיור, הזרת נפצעה קלות ודיממה. האישה ההיא לא דיברה שטויות. היא אמרה דברים נכונים על העבר. היא תיארה תיאור מדויק על ההווה, כאילו עשתה עבודת מחקר מעמיקה. מי מבטיח לי כי הדברים שנאמרו על העתיד אינם נכונים?

 

למה התקשרתי אליה? איך יתכן ששרה לא ביררה אודותיה? רבנים, אנשי חינוך ודמויות חשובות נוספות עוברות על החומר המערכתי והפרסומי, מנפות היטב כל מילה. איך יתכן שהפנו אותי לשוחח עם האישה התימהונית הזו? זיכוי הרבים היא קראה לשיחה שלי איתה. עוד כתבה כזו ואבדנו…

 

בוקר יום המחר היה בוקר של חופש חד פעמי. לא הצלחתי לומר לזאבי את הדברים. מי מעז להוציא מפיו מילים כאלו? אבל יש דברים שגם כשדוחים ודוחים אותם – הם באים עלינו מאיזשהו כיוון.

 

זאבי, בעלי, לא הניח לי. "את מוטרדת. משהו קרה אתמול, זה ברור לי, ספרי, תגידי משהו, אולי נוכל לסדר את העניין".

 

שתקתי והמשכתי לשתוק גם כשהתחנן: "תאמרי לי על מה הדבר. את חייבת להוציא את הדבר מתוכך. אני לא יודע מה קרה, אבל זה מפחיד אותי. זה עד כדי כך נורא, שאת לא מסוגלת לדבר?"

 

רק יום אחד העזתי לספר לו את הדברים. דיברתי ברמזים, השתמשתי בניחושים שלו, לא הנחתי לעצמי לחזור על הדברים שאמרה לי האישה האיומה הזו במפורש. הוא ישב מספר רגעים שקט מאוד. "אדבר עם רב חשוב שיושב בכולל אחרי הצהריים", אמר, "אני אתייעץ עמו, אבדוק אם יש אמיתות בשיטות האלו, אם יש משהו שנוכל לעשות…"

 

לקראת הערב אפף אותי מתח גדול. בעלי אמור לחזור מן הכולל ובפיו תשובה מהרב. מה כבר אפשר לעשות עם נבואות זעם? הרגשתי כבדות ונוקשות בכל גופי, תחושה של שפעת קשה שהולמת את החורף ואת הפחד שבפנים.

 

הוא הגיע הביתה מאוחר מתמיד. כן, הוא שוחח עם הרב. בעבורו היה זה ניסיון קשה. הוא ידע היטב שבשבילי יהיה זה קשה עוד יותר.

 

הרב ביקש ממנו לפרסם את הסיפור הזה ברבים ולמנוע עגמות נפש. "השיטות הללו מתבססות על דברים שאינם הולמים את החינוך שלנו, את אורח החיים שלנו ואת צורת החשיבה שהנחילו לנו הורים ומורים. הם מתבססים על מקורות? על אילו מקורות? ומי אמר שהמקורות לא סולפו? מי ערב שאותם מאבחנים ומטפלים לא נתנו פרשנות משל עצמם?"

 

"אבל היא אמרה דברים נכונים", התעקש, זאבי.

 

"גם עובדי כוכבים אמרו דברים נכונים. הם ידעו לצפות אירועים והתרחשויות. ואתה יודע מה עזר אז? תשובה. תפילה. צדקה!".

 

* * *

 

האזנתי לדבריו של זאבי. "ישראל מעל המזלות", אמר לי בטון רך, מנסה לשכנע אותי, להרגיע. בעצמו עדיין לא היה רגוע. הוא האמין, ניסה להתחזק, להניס את החשש ולתמוך בי. רק הקול הזה עדיין ניקר בתוכי. גם בתוכו. היא לא דיברה שטויות.

 

* * *

 

העיתון של השבוע הבא חולק בשעות אחר הצהריים. הופיעה בו כתבה שלי – נושא שארגנתי במהירות ורשמתי את הדברים בחיפזון, ואחר כך זכיתי למנה רצינית משרה, שכמובן איימה בפיטורים…

 

שרה לא ידעה איך ‘לאכול’ את הסיפור של מישל. "פרסמנו אותה, נתנו לה שטחי פרסום לא מבוטלים בשבועות האחרונים. יש כל כך הרבה שיטות של אבחון, שיטות חדשניות, מוזרות לפעמים, אבל אנשים נוהים אחריהן. לא חשדנו בדבר כזה. מי יודע כמה אנשים הגיעו, התייעצו, שמעו את הדברים, ובמקום להיוועץ באדם הנכון באשר להמשך – החלו להסתגר בבית, לפחד מהצל של עצמם כי הם יודעים שמשהו נורא עלול לקרות להם".

 

ועדיין, בבקרים היו עוברים תחת ידיי המנוסות תלמידים שלהם הקניתי חומר במקצועות שונים, את הערבים הקדשתי לכתיבה. ומפעם לפעם הייתה עורכת העיתון המקומי מתקשרת אלי ומבקשת לראיין מישהו על מחקר חדש שיצא לאחרונה, על מוצר חדש שהושק בימים אלו, על שיטה מעניינת לאבחון או לטיפול.

 

אבל חוש ה’ריח’ פעל במלוא עוזו. ואת זה אני מבקשת להניח לכם.

 

     

(מתוך "הבית שלנו")