משיח עכשיו! – הדרך הקלה

העולם בהחלט מגיע לנקודת
המפנה שלו. אבל באיזו דרך הוא
יגיע אליה – בדרך 'המתוקה' או
בדרך 'הקשה'? התשובה לשאלה
זו באמת תלויה בכל אחד מאיתנו.
 
 
לפני מספר חודשים שמעתי את אחד משיעוריו של הרב אליעזר רפאל ברוידא, בו הוא סיפר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בעיקר, התמקד הרב ברוידא בדבריו על סוף ימיו של הרב אליהו, כשהיה מאושפז תקופה ארוכה בבית החולים, אשתו הרבנית תחי' ישבה לידו ולא זזה ממנו אפילו לרגע. באחת הפעמים, שאלה אותו למה הוא סובל סבל נורא כזה, אחרי הכל, את כל ימי חייו העביר בקדושה ובטהרה, והרב אליהו אמר לה שהוא סובל כדי לכפר על עם ישראל.
 
כזה היה הרב מרדכי אליהו זצ"ל – תמיד מודאג ומבקש לדעת מה עוד אפשר לעשות בשביל עם ישראל. הוא אף פעם לא דאג לנוחותו, גם לא בתקופה הלא קלה שעברה עליו במהלך האשפוז. למען האמת, כך חשבו והתנהגו כל הצדיקים הגדולים, המגדלורים לאורך כל הדורות הקודמים, וכן, גם בדורנו.
 
בימיו האחרונים, הרב אליהו היה בתרדמת. אשתו הרבנית שתחי', כמובן, לא זזה ממיטתו, ובאחת הפעמים שהרב אליהו פקח את עיניו, כשחזר להכרה, הוא אמר לה דבר מדהים: המשיח ממש צריך לבוא, בקרוב ממש, אלא שבית דין של מעלה בדיוק הסבירו לו שישנם שני צדיקים שמתפללים שמשיח יתעכב.
 
כששמעתי את זה נדהמתי. קראתי סיפורים רבים על צדיקים ורבנים גדולים שהתפללו שמשיח יבוא, ומהר. אבל להתפלל שיתעכב?! זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אחרי הכל, החיים יכולים להיות מאוד מאתגרים לפעמים אפילו לאדם עם אמונה.
 
את השיעור הזה שמעתי, כפי שאמרתי, לפני מספר חודשים. אלא מה, מה ששמעתי הטריד אותי לא מעט, עד שהתחלתי לקרוא את הספר שעריו בתודה של הרב שלום ארוש, ואז הכל התבהר לי.
 
כולנו רוצים שמשיח יבוא ויציל אותנו מהסבל, נכון? אנחנו רוצים שלכולם תהיה עבודה פרנסה טובה, שלום בית, וילדים (המון ילדים), קשר אמיתי וחזק עם התורה ועם השם, ולא עוד מלחמות, מוות, חולי, רעב, וכו' וכו' וכו'…
 
אבל הבעיה היא הגישה המוטעית מיסודה, לגבי מה שאנשים חושבים שיקרה כשמשיח יבוא.
 
הסבל לא יסתיים כשמשיח יבוא בגלל שכבר לא יהיו אנשים רעבים, חולים וכן הלאה. אלא, הסבל יסתיים כי למרות שדברים איומים אלה ימשיכו לקרות, אנשים ידעו בבירור שאלוקים הוא העומד מאחורי כל זה, שהכל בהשגחה הפרטית שלו ובשליטתו, ושהכל לטובת כל אחד מאיתנו. לכן, כולם יקבלו את רצונו ללא שום תנאי ולא יתלוננו, ולא ירגישו צער וירחמו על עצמם בגלל 'כמה החיים שלי קשים'.
 
אם זה באמת מה שאומר שנזכה למשיח, אז זה גם אומר שאם אדם קורא את הספר 'שעריו בתודה' ומאזין לדיסקים בנושא האמונה, ומנסה לעשות כל שביכולתו להתבודד כל יום שעה, ולהודות לבורא עולם על כל דבר שקורה לו בחיים – טוב או רע, אז הוא כבר חי בתקופה של משיח! משיח בשבילו כבר כאן!
 
אדם כזה לא צריך שמשיח יבוא כדי להציל אותו מהסבל שלו מסיבה אחת ברורה: הוא לא מרגיש שהוא סובל – ולא משנה מה קורה איתו. ואם העולם יתמלא באנשים כאלה, אז משיח לא צריך לבוא עם מלחמות, וששני שליש מהעולם ימחו מעל פני האדמה, גם בלי רעב ומחסור קשה, מוות או הרס.
 
הסיבה היחידה שמשיח צריך לבוא היא כדי לגלות את מלכותו של בורא העולם – וזה אומר שהוא יכול לבוא גם בדרך המתוקה, בלי סבל וייסורים.
 
קראתי הסבר זה בספר 'בשעריו בתודה' ונורה גדולה דלקה מעל ראשי. אהה! לכן שני הצדיקים האלה התפללו שמשיח יתעכב! כדי לאפשר ולתת לעוד אנשים הזדמנות ללמוד ולחיות עם האמונה, כך שמשיח יבוא בדרך המתוקה.
 
אבל מה יקרה אם אנשים לא ילמדו אמונה? מה יקרה אם אנשים יסרבו לקבל את העובדה שאלוקים הוא האחראי לכל מה שקורה, כולל לסבל שלהם, או שהם פשוט לא מסוגלים לקבל את הסבל כ'טוב'?
 
אז משיח יבוא בדרך הקשה.
 
למה? בגלל שאם אנשים לא יכולים או לא רוצים ללמוד אמונה בדרך הקלה-קשה, דרך המבחנים והניסיונות והאתגרים שאנו מתמודדים איתם בחיי היומיום, אז הם יצטרכו ללמוד אמונה בדרך הקשה-קשה, תוך כדי מלחמות, מתיחות בין אומות העולם, רעב ושאר דברים קשים וכואבים שקורים כאשר חברות קורסות.
 
אנשים ששמים כל מבטחם בכספם ורכושם, בחשבון הבנק, ברופאים, או נשענים על שכלם (ויהיה השכל שיהיה, שכל אנושי מוגבל מאוד לעומת השכל האלוקי, נכון?) – כל אלה יהיו במצב מאוד לא טוב ברגע שלא יהיו תרופות, כשהכלכלה תקרוס בקול רעש גדול, וכשלא יהיה דלק בתחנות הדלק וכו'.
 
בנקודה זו, חשוב מאוד לדעת שלא היה – אין וגם לא יהיה – משהו טוב יותר מלהישען על השם, שהוא הנותן לנו להרגיש הכי טוב, הוא המאכיל אותנו, מלביש אותנו, מגן עלינו בדיוק כמו שעשה עם ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.
 
אז יש לנו בחירה. אנו יכולים לבחור לפנות לבורא עולם עכשיו, לראות את ידו המנחה של השם העומדת מאחורי כל דבר בחיינו, ולבקש ממנו שיעזור לנו להאמין שכל מה שקורה איתנו הוא הטוב ביותר.
 
או, שאנחנו יכולים להמשיך לשבת ולבכות, להתלונן ולהתרעם, עד שמשיח יבוא ו'יתקן' את הכל.
 
תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני נזכרת שאנו נמצאים בתקופה מאוד מתוחה. תראו מה קורה סביבנו – במצרים יש מהפכה, גם בלבנון, מהומות לא פשוטות בתוניסיה, ירדן ובעוד כמה מקומות באזור.
 
העולם בהחלט מגיע לנקודת המפנה שלו. אבל באיזו דרך הוא יגיע אליה – בדרך 'המתוקה' או בדרך 'הקשה'? התשובה לשאלה זו באמת תלויה בכל אחד מאיתנו.
 
כי ברגע שכל אחד מאיתנו מתאמץ, משתדל, מנסה, ואפילו רוצה – לחיות את האמונה וללמוד אותה – הוא מעלה את הכף לטובת הגעתו של משיח בדרך המתוקה.
 
בכל פעם שאדם מפיץ אמונה, הכף נוטה לטובת הדרך המתוקה. בכל פעם שאדם מדבר על השם עם חבר, משפחה או עמית לעבודה, הכף עולה עוד ועוד. בכל פעם שאתה אומר 'תודה רבה!' על יום מאתגר, אתה מעלה את הכף עוד ועוד והוא יבוא בדרך המתוקה.
 
תמשיכו כך! זה כבר מגיע, זה עושה הבדל גדול מאוד – כי מי יודע, אולי האדם הבא שיאמר 'תודה לך השם, זה רצונך' בגלל שאיבד את מקום עבודתו או אדם יקר לו – יכול באמת לעשות את הדבר האחרון המתבקש לפני שמשיח מגיע בדרך המתוקה, במהרה בימינו, אמן.