חזית ברורה

הבנתי שאני בצרה עמוקה ושאני צריכה
תכנית קרב. המלחמה בהחלט התחילה.
לעמוד מנגד ולא לעשות כלום היה דבר לא
מציאותי. הצומת קיימת. בכל דרך שאבחר
לא אהיה אותה אישה שהייתי לפני כן…
 

מחשבות על שנה שחלפה – פרק 2

בעלה של בתיה נלכד ברשת הפורנו, כשהחלק הגרוע הוא, שהוא לא ראה בזה שום דבר פסול ולא היה מוכן לעשות דבר כדי להשתנות. לאחר התייעצות עם הרבנים שלה הם הגיעו למסקנה שאי אפשר להמשיך כך….

* * *

בנקודה זו, השביל היה נראה יחסית ברור – מעבר לשתי דירות, קבלת הגט, ואז לטפל בכל מה שקשור לעניינים הכספיים. לא היו ילדים בתמונה והדבר היחיד שאותו ניתן היה להגדיר כנכס משותף היה הבית, כך שהנחתי שזה יהיה שוב, באופן יחסי, די פשוט לביצוע במונחים לוגיסטיים, לפחות כפי שהדברים התנהלו.

למרות שהשבועות הראשונים היו יחסית רגועים, בזמן ששנינו שכרנו עורכי דין ובאופן רשמי עברנו את כל ההליכים בבית המשפט האזרחי, ידעתי שאני בצרה עמוקה. הגט לא נראה באופק, בעלי לא התפנה מהבית, ועם או בלי הגט לא יכולתי להמשיך לגור איתו. התגובות שלו לכל שאלה או דרישה היו קללות, או גרוע יותר. בכל פעם שהוא היה בבית היו מתרחשות תקריות. לא היה לי כסף כדי לגור בגפי מכיוון שהוא לא שילם אפילו סנט אחד על המשכנתא. דברים החלו לצאת מכלל שליטה – ומהר מאוד.

ידעתי שאני צריכה תכנית קרב. בכל אופן, הבנתי שהמלחמה האמיתית תתרחש כאן בעולם הזה – אבל גם בעולמות עליונים. הכוח לא היה בידי עורכי הדין, האמהות ואפילו לא בידי השופט – אלא בידיו של השם, שופט כל הארץ. פסק הדין שלו הוא זה שייקבע ולא של אף אחד אחר.

לכן, הבנתי שהאסטרטגיה על פיה אפעל צריכה להתמקד ברמה הרוחנית, ולא בגשמית. אחרי הכל, לא מדובר כאן בעניינים הרגילים, כמו הבית, הכסף או אפילו הגט, העניין היה לעבור את המבחן הקשה והמאסיבי הזה. זה היה כמו להתמודד עם היצר הרע בכל מקום אפשרי שאתקל בו או אמצא אותו, לתקן את הטעויות שלי ולעשות תשובה. זה היה ללמוד לפנות אל השם במקום להישען על עצמי או על אחרים, ועוד הרבה שיעורים שאצטרך ללמוד בדרך. ידעתי שאם אלחם את המלחמה הזאת בדרך הרוחנית ואתמקד בהשם ובקדושה, במקום בעורכי דין ומטפל נפשי שאזדקק לו אחרי כל התהליך מורט העצבים הזה, אם אמנע מליפול לדיכאון, מרירות וציניות, אם ארחיק את עצמי, מבלי להרפות, מכל דבר שהוא מתועב ונבזי בעיני השם – כולל שקרים, מניפולציות, וכל מיני דרכים וטקטיקות שגרתיות כדי להתמחות באיך שדברים מתנהלים בבית המשפט – בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת, אנצח.

הבנתי שאני עומדת בצומת שיש בה רק שתי אפשרויות – או ללכת בקדושה, או ללכת למטה, ה’ ישמור. לא הייתה לי שום אפשרות לעמוד מנגד ולא לעשות שום דבר. ידעתי שלא אצליח לעבור את ההתנסות הקשה והכואבת הזאת ולהישאר כפי שהייתי, בגלל כל הנסיבות, ובכל דרך שאבחר, התהליך הזה ישנה את חיי לנצח.

באותו זמן הבנתי שעליי לעשות החלטה מתוך הכרה ומודעות שאני עומדת לעלות למעלה, ולא משנה מה יהיה המחיר. גם אם עשיתי טעויות (ועשיתי), אני עומדת לאסוף את עצמי, לעשות תשובה ולהמשיך להתמקד במטרה העיקרית – להפוך את עצמי לאדם יותר רוחני, יותר קדוש ומושלם יותר. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל ידעתי, בהחלט שידעתי, שזה יהיה שווה כל מאמץ!

הבנתי גם שהמשימה העיקרית שלי היא לא רק לפרק את החבילה שהייתה בלתי אפשרית וממש לא מעשית וקיומית, אלא לעשות זאת כדי למלא את רצון השם – לבנות בית של תורה באחד מן הימים. כבר לא ברחתי מהעבר, אלא בעיקר רצתי אל העתיד, כשהמשימה הרוחנית שלי תהיה ראשונה בחיי. רציתי לבנות בית נאמן בישראל, בית שהתורה והמצוות מהוות את היסודות שלו. הנקודה העיקרית בכל תהליך הגירושין הזה לא הייתה הגט עצמו אלא צעד כואב והכרחי, כדי לקרב אותי למטרה עיקרית זו. לכן, האמצעים בהם השתמשתי כדי לחלץ את עצמי מהקשר הכושל הזה הובילו אותי לתקופת התמודדות ארוכה.

באמצעות המאבקים שליוו את השנה שחלפה, גיליתי ארבעה סוגי נשק רוחניים עיקריים, בהם השתמשתי בזה אחר זה כדי להתמודד עם מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית, וחשוב יותר – לצמוח מהם. כל אחד מהם היה כמו פצצה כימית נגד היצר. למרות שזה בלתי אפשרי, לבשר ודם פשוט כמוני, לדעת להסביר את התוצאות המדויקות של כל "פצצה", הבנתי שהתוצאות המשולבות היו חזקות ומוצקות ולא ניתן היה להסביר אותן בשום דרך.

למרות שאמרו לי שעליי להיערך לקרב ממושך כדי לקבל את הגט שיכול להימשך שנים עד שאקבל אותו ואהיה חופשייה, ברוך השם, אכן הצלחתי להשיג את הגט.

ולמרות שהוא נלחם בציפורניים ובשיניים על כל פרט בבית הדין האזרחי, והיה מוכן להתלכלך ולהגיע לשפל המדרגה, ברוך השם, גם את הגט האזרחי קיבלתי.

ולמרות שאני בהחלט לא חיה ברמת חיים גבוהה מבחינה כלכלית, בהשוואה לנזק שהיה יכול להיגרם לי ודי בקלות, גם בזה, ברוך השם, אני מצליחה…