מול מראת החיים

 

 

רוב מערכות היחסים בין בני אדם מבוססות על מערכת של החלפת טובות הנאה, והכוונה היא לכל מערכות היחסים ואפילו מערכות יחסים "סתמיות" ו"מקריות".

 

כל אדם מוצא את מקומו (וגם שואף להימצא) בחברת אנשים "המספקים" לו את צרכיו הפסיכולוגיים והביולוגיים, והדברים נכונים לגבי כל המעגלים החברתיים הסובבים את האדם, מהמעגל הקטן ביותר והמרכזי בחייו שבו נמצאים הוא ובני משפחתו ועד למעגלים נרחבים יותר ורחוקים שבהם נמצאים הוא ואנשים זרים לו לחלוטין.

 

כדי להבהיר נקודה זו נשתמש בשתי דוגמאות: האחת – אדם ההולך לקנות מוצר כלשהו בחנות הנמצאת במרכז העיר, והשנייה – אדם הפוגש אדם זר לחלוטין באירוע חברתי מסוים.

 

הדוגמא הראשונה – כאשר אדם הולך לקנות מוצר כלשהו בחנות, הליכתו לחנות איננה כדי לספק את הצורך של בעל החנות או כדי לדאוג לפרנסתו של החנות’ניק, הליכתו לחנות היא כדי לספק את הצורך שלו עצמו, הצורך שהמוצר הנ"ל יהיה בידיו. במילים אחרות, האדם הזה מעדיף שיהיה לו פחות כסף בכיס ויותר מוצרים ביד.

 

ומן הצד השני, בעל החנות איננו יושב בחנותו במשך כל היום רק כדי לספק את הצרכים של הקונים, אלא הוא עושה זאת כדי לדאוג לפרנסתו ולצרכיו האישיים. במילים אחרות, הוא מעדיף שיהיה לו יותר כסף ביד ופחות מוצרים על המדף.

 

שניהם יחד גם המוכר וגם הקונה מוכנים להתאמץ במידה מסוימת (המוכר, באופן מובן, מוכן להתאמץ קצת יותר) כדי שפעולת החילופין הזו (כסף/מוצר) תתקיים, (הקונה עושה את המאמצים להגיע אל החנות, והמוכר אפילו מוכן לחייך ולקבל את הקונה בסבר פנים יפות למרות שאין לו כל כך חשק לכך כרגע…). התמריצים הפנימיים וטובות ההנאה שתהיינה לכל אחד מהם מ – המוצר/כסף ממריצים אותם להתנהג כפי שהם מתנהגים. בצורה מאוד אינטרסנטית.

 

כך ה’ ברא את עולמו, וטוב שכך.

 

הדוגמא השנייה – אדם הפוגש אדם לא מוכר באירוע חברתי מסוים, מתפתחת ביניהם שיחה סתמית (על גידול החסה בשטחים…) סתמית עד כדי כך שאם היא תופרע על ידי צד שלישי כלשהו, כל אחד מהם לא ירגיש בחסרונו של השני (ושניהם ביחד לא ירגישו בחסרונה של השיחה).

 

השניים הללו שעומדים כרגע ומבזבזים את זמנם (מי פחות ומי יותר…) משתפים פעולה בשיחה סתמית וחסרת תכלית מטעמים אישיים אינטרסנטיים (גם אם הם עושים זאת סתם בשביל להעביר את הזמן, או סתם כדי לשעשע את עצמם וכדומה), ואפילו אם נאמר שאחד מן השניים הוא בעל מידות נאצלות שאינו רוצה לפגוע ברגשותיו של חברו, אפילו במקרה כזה, הוא עושה גם כן מאינטרס אישי, והאינטרס שלו הוא לא להתמודד עם מצפונו אשר יעיק עליו אחר כך (מצפונו ומידותיו הטובים הם המונעים ממנו "להתפטר" בצורה מנומסת מהחבר החדש "שהתלבש" עליו).

 

וכך, אם נחקור כל מערכת יחסים בין בני אדם (ובכלל זה כל מערכת יחסים סימביוזית או לא-סימביוזית בטבע בין בעלי החיים) נראה שהמשותף לכל ההתנהגויות החברתיות הללו זה שישנה החלפת טובות הנאה לכל אחד מהמשתתפים.

 

כך ברא ה’ את עולמו וטוב שכך.

 

הדברים שכתבנו עד כאן (ובמיוחד החלקים ה"לא רציניים" של הדברים…) הם אמיתיים, פשוטים ונכונים וצריך רק לתת את הדעת עליהם, ל"החזיק ראש". המטלה הניצבת בפני כל אחד ואחת מאיתנו היא לקבל את האינטרסנטיות של הזולת כלגיטימית, מוצדקת ונכונה ולראות את פעולותיו (ובעיקר את ‘התעקשויותיו’) כנובעות מכך.

 

אם נשכיל לכבד את רצונו של השני ולספק את צרכיו, הצד השני יעשה את אותו דבר, הוא גם יכבד את רצוני וישתדל לספק לי את צרכי. חז"ל שקיבלו את התורה במסורת ממשה רבינו הבינו את נפש האדם עד לעומק הווייתה ולמדונו בפרקי אבות את היסוד החשוב הזה בתקשורת בין בני אדם: "בטל רצונך בפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים בפני רצונך". במילים אחרות, כבד את השני כדי שתהיה מכובד בעיניו (אל תצפה ש"השני" יהיה הראשון שיתחיל לכבד אותך, תן לו גם בזה להיות "השני". זה שמו, לא?)

 

כל אדם שיהיה אמיתי עם עצמו לכמה רגעים ויתבונן התבוננות בוחנת נטולת פילטרים-מצפוניים ימצא שהתנהגותו כמעט בכל מערכת יחסים וכמעט בכל מצב נובעת מתוך אנוכיות, אמנם "בריאה" ו"מוסכמת" על כולם (וכולם עושים את אותו דבר…) אבל בכל זאת אנוכיות ואפילו במקומות שלא נראה לנו כלל שזה יכול להיות.

 

בחיי היומיום ובמעגלים חברתיים לא אישיים ורחוקים קל לנו מאוד לחיות עם הידיעה הזו (שכמעט כל "מגע" שלנו עם אדם אחר זה מטעמים אינטרסנטיים) ויחד עם זה ברור לנו באופן לא מודע (אבל מאוד מוחלט!) שלכל מעגל חברתי יש את כללי ההתנהגות המתאימים לו.

 

כך למשל, כללי ההתנהגות עם אנשים זרים הם נוקשים תובעניים ובלתי מתפשרים (צריך לבקש יפה ובעדינות, לומר סליחה, תודה וכו’), בעוד שכללי ההתנהגות במעגל החברתי המשפחתי המצומצם הם פחות נוקשים, יותר "אלסטיים" ויותר "מתפשרים". וזה כמובן בניגוד להגיון, שהרי הדברים היו צריכים להיות בדיוק להיפך… אבל העובדות בשטח הן המדברות.

 

על ההבדלים הקיצוניים בין שני המצבים ניתן ללמוד מהדוגמה הבאה: כאשר אנו ניגשים אל פקיד בעל סמכות כדי לבקש ממנו שייטיב לנו בעניין מסוים (הנחה, או פרישת תשלומים מעבר לרגיל…) אנו מבינים היטב שאם ברצוננו שהוא ימלא את בקשתנו עלינו לכל הפחות לדבר בסגנון חביב, לבחור היטב את המילים, לדבר בנימוס ו…לחייך. (ישנם מקרים בהם נדאג להתלבש בהתאם, לסרק את השיער ואולי אפילו לסדר את העניבה), וכל זה כדי לשבור את מחסום האגואיסטיות של האיש שיושב מולנו.

 

במקרה זה, ברור לנו באופן מוחלט (ולא רציונאלי) שכדי להשיג את היעד המבוקש אסור לנו לנהוג אחרת (כי אם ננהג אחרת אז גם התוצאה תהיה אחרת…ואנחנו הרי רוצים שהתוצאה אמנם תהיה "אחרת" אבל אחרת מהמצב הקיים, ולא "אחרת" מהמצב הדמיוני המתואר).

 

לעומת הפקיד מהדוגמה הקודמת (איך אפשר לשכוח כזה אגואיסט???) המציאות מלמדת אותנו שבמעגלי החברה היותר אישיים, החוקים והכללים הם אחרת בתכלית, כך למשל בקרב המשפחה הממוצעת ה"בקשות" הן לרוב "דרישות" (ללא מילות הקסם "בבקשה", "סליחה" ו"תודה"), ה"צרכים" הם לרוב "רצונות" (במקום לומר "אני צריך", אומרים "אני רוצה") והתשובות בהרבה מהמקרים הן "אווווף, אין לי כוח לזה". זה קורה בין האחים לבין עצמם, וגם בין ההורים ("משם אולי זה מתחיל…כמו במשל המפורסם של הדג וראשו").

 

אם נשתדל עוד מאמץ קטן, ונתבונן התבוננות מעמיקה יותר לעומק נפש האדם, גם אז לא נבין למה בעצם אנשים משקיעים מאמצים, וכוחות נפש כדי להתחנחן ו"להראות טוב" במערכות יחסים לא מחייבות וסתמיות (בהרבה מהמקרים לא יראו שוב האחד את השני לעולם!!!) בעוד שאצלם בבית – במערכת היחסים האישית שנמשכת לאורך שנים רבות – הכללים הם שונים ופחות "חברתיים".

 

מסתבר, מהתבוננות במערכות יחסים של בני זוג החיים ביחד בהרמוניה הרבה שנים שישנה איזושהי התפשרות והסכמה שבשתיקה ("זה מצב שאינו ממש ממש רצוי באופן אופטימאלי, אבל הוא בהחלט מצוי באופן אבסולוטי. במילים אחרות: זה. מה יש.").

 

בני זוג לומדים להסתדר עם הדברים הללו ומקבלים האחד את השני כפי שהוא, וזה נוח לשני הצדדים (שהרי זה לא מקובל שהבעל יסתרק ויסדר את העניבה בכל פעם שרוצה לבקש מאשתו שתעשה עמו חסד ותכין לו חביתה לארוחת ערב) וזה כך כי כל אחד מבני הזוג רואה את תפקידו של השני כדבר המובן מאליו (כבר מהימים הראשונים של היותם נשואים!!!) וגם את תפקידו שלו עצמו הוא למד לראות כדבר המובן מאליו (במשך השנים ולאט לאט…).

 

כך ברא ה’ את האדם. וטוב שכך.

 

 

צורות התנהגות והבנות חיים אלו, המתובנתות בנפש האדם, יש להן שני מקורות עיקריים: האחד – גנטי מולד, והשני – תהליך של למידה.

 

כשתינוק נולד, הוא נולד עם מטען גנטי של אינסטינקטים לסיפוק צרכיו הביולוגיים כדי שיוכל להמשיך לחיות, אינסטינקטים אלו מלוים אותו בשלבי הגדילה השונים והם מתקיימים בו כל ימי חייו (הוא לומד במשך החיים "לעדן" אותם, וגם לומד לספק אותם לעצמו באופן "חברתי" ו"מתחשב").

 

כאשר התינוק המדובר גדל קצת, הוא מקבל חיזוקים (שליליים מאוד מאוד…) מסביבתו הקרובה ומההורים המחזקים את תחושותיו המולדות ומבססים את הבנתו שכך היא דרך העולם ו"הכל נוצר בשבילו", כי בהיותו ילד הוא מקבל כל מה שהוא מבקש, וכל מה שלא כל מה שהוא רוצה, והרבה ממה שלא. בקיצור, הוא מקבל את כל צרכיו ברווח ומבלי שיטרח או שיצטרך לבקשם. ההורים "מאושרים" בכל פעם שהסכים לקבל מהם. כך שבעצם ההורים עצמם מחנכים את הזאטוט "הקטן" להיות אגואיסט "גדול" (וככל שהוא גדל יותר הוא נהיה אגואיסט גדול יותר).

 

כך, שכשהוא מגיע לגיל נישואין הוא מגיע אל מערכת היחסים הזו עם מטען שלם של הנהגות והבנות אגוצנטריות על החיים. והחיים עצמם אינם טיול שנתי. זה לא פיקניק. (במקרה הטוב זה כן פיקניק, אבל מנקודת המבט של השיפוד והמנגל). הילד המתבגר, היה אמנם מעדיף שכל בני האדם שיפגוש יתנהגו איתו ויתייחסו אליו כפי שהוריו נהגו, אך במציאות זה לא כך, אף אחד לא מבין את צרכיו אם הוא לא יסביר אותם ואף אחד לא ייתן לו כלום (אולי בעצם כן יתנו לו…כלום) אם לא יבקש (לפעמים צריך לבקש יפה יפה… ולהתרגל גם לעבודה שלפעמים לא יקבל) ואחרון אחרון חביב – לכל דבר יש מחיר.

 

וכשאותו נער מתבגר, בשלבי הנישואין הראשונים רואה שהצד השני אינו מבין את צרכיו בלי שיבקש אותם בדרך נאותה ומכובדת, הוא מרגיש אכזבה והדברים מתפרשים אצלו כחוסר אהבה מהצד השני (שהרי הוא רגיל שכל מי שבאמת אוהב אותו נותן ונותן ונותן בלי שיבקש כלל), קשה לו להבין ש"אהבה אמיתית" זה דבר שנבנה לאט מפעולות שצריכים לעשות שני הצדדים (גם פעולות אקטיביות, דהיינו "לתת", וגם פעולות פסיביות, דהיינו "לקבל").

 

…כי "הנתינה" וה"קבלה" – הן אבני היסוד של האהבה. ככל שנותנים יותר, אוהבים יותר… "וכמים הפנים לפנים"!

 

 

(מתוך "עת לחשוב")