מילים מסוכנות

אנשים חושבים שלצחוק על
אחרים, להקניט, או לבזות אותם,
זה סוג של ספורט ‘טוב’ ודרך ‘טובה’
להעביר את הזמן, אבל הם לא
יודעים שזאת בעצם התאבדות!

ערך ועיבד: הרב אליעזר רפאל ברוידא

מילים מסוכנות – חלק 1

ישנם שני סוגי מצוות בתורה: בין אדם למקום – השם יתברך (שבת, תפילין, כשרות וכן הלאה), ובין אדם לחברו (משא ומתן באמונה, איסור הלנת שכר, מצוות ואהבת לרעך כמוך וכן הלאה). בתקופה זו של השנה – שלושת השבועות ותשעה באב, יום חורבן בית המקדש, חשוב מאוד לדון בנושא המצוות שבין אדם לחברו באופן כללי, ובפרט בנושא פגיעה וגרימת צער וסבל לזולת. כל שכן בין בני זוג.

הרבה אנשים גורמים צער לזולתם מבלי להניד עפעף. אולם, הרבה אנשים אינם מודעים לכך שגרימת סבל וצער לזולת, לא רק באופן מילולי אלא אף פיזי, אפילו רק בהרמת היד לכיוונו של אדם כדי לפגוע בו, הינה עבירה חמורה מאוד בתורה, יותר מאכילת אוכל שאינו כשר. הסיבה לכך היא, שתשובה על מעשים שבין אדם למקום היא, באופן יחסי כמובן, קלה יותר, לכן השם סולח לאדם. אבל, כאשר אדם פוגע בחברו, עליו לפייסו ולרצות אותו, בנוסף לתשובה שהוא עושה בעניינים שבין אדם למקום. וכידוע, אין זו משימה קלה בכלל.

בספר ויקרא (כה, יז) התורה מצווה עלינו: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, כי אני ה’ אלקיכם". חז"ל לומדים מציווי זה שהתורה אוסרת בצורה מפורשת וברורה כל איסור צער, גרימת עצב והעלבת אדם, ושוב, לא מדובר כאן רק במילה פוגעת אלא אפילו בהרמת היד לעברו (גם אם לא התכוון לפגוע בו ממש). במילים אחרות, אם הרב שלך דורש בפני קהל ואתה לא אוהב את מה שהוא אומר, לכן אתה מגיב ביוהרה או מבטל את דבריו בהינף יד, באותו רגע עברת על איסור חמור מן התורה. מצווה זו, הנקראת "איסור אונאת דברים", או – איסור גרימת צער לחברך, היא מן החשובות מאוד, והעובר עליה מכניס עצמו לסכנה גדולה ממש. למשל, הגמרא מלמדת אותנו שאם בעל גורם לאשתו להזיל אפילו דמעה אחת! היא נדון לעונש מיתה. גרימת צער לאדם היא מן העבירות החמורות ביותר שישנן, לכן יש להתייחס לעניין זה בכובד ראש וברצינות רבה.

חז"ל מסבירים לנו שאלימות מילולית מכל סוג שהוא גרועה מרצח. מדוע? מכיוון שאדם שנרצח נהרג פעם אחת. אולם קרבן לאלימות מילולית, כל שכן שדבר זה נעשה בציבור ואז זאת שפיכות דמים ממש, חווה את ההתקפה המילולית בכל פעם כשהוא רואה, או נפגש, עם האדם שהשפיל אותו וגרם לו צער. הוא חווה את הסבל שוב ושוב בכל פעם מחדש. רבי יהודה החסיד מכנה את האלימות המילולית כ"רצח סמוי". למעשה, הגמרא (במסכת בבא מציעא) אומרת לנו שעדיף לאדם לקפוץ לתוך כבשן האש, מאשר להעליב, או לשפוך את דמו, של אדם. נשמע מוגזם?

כרב, ובעיקר כרב שמנסה לעזור לאנשים ככל יכולתי, שמתי לב לתופעה די מוזרה: כאשר אדם עושה תשובה על מעשיו, הוא מיד רץ לתקן את כל מה שקשור במצוות שבין אדם למקום – שבת, כשרות, מקווה, לימוד תורה וכדומה, אבל מזניח, לא פעם, את התשובה האמיתית – בין אדם לחברו. ומדוע אני אומר תשובה אמיתית? מכיוון שאנו נמצאים בעולם הזה כדי לתקן את מידות הנפש שלנו – כעס, גאווה, להרבות בחסדים וכן הלאה. והדרך בה אדם מקיים את המצוות שבין אדם לחברו היא המדד למידות הנפש שלו ולתכונותיו, לתשובתו האמיתית. למשל, אינך יכול להיות צדיק, גם אם תלמד את כל הגמרא בעל פה, אם אתה מרמה מישהו או מתנער מתשלום חובות.

לא מזמן, זמר ישראלי מפורסם הגיע אלי. הוא לא אדם דתי אך מתחזק מאוד באמונתו. אותו זמר התלונן בפניי כי בשנה שעברה הרוויח המון כסף, אבל בחודשיים האחרונים הוא לא מצליח לעשות אפילו הסכם עבודה אחד. ולא רק, אלא גם מכירת האלבומים שלו ירדה פלאים. שאלתי אותו מה קורה בינו לבין אשתו – האם הכל בסדר ביניהם? והוא אמר לי שהיה להם וויכוח לפני שמונה שבועות! ומאז, הוא לא דיבר איתה. "זה העניין", אמרתי לו, "’קיפאון מילולי’ – חוסר תקשורת בין בני הזוג, הוא אחד הדברים שהכי מעציבים את האישה וגורמים לה סבל. ואם זה מה שעשית, אז אל תצפה שהחיים שלך ייראו כמו גן של שושנים, וזאת לא בדיחה".

מקרה נוסף. ניגשה אלי אישה דתייה, נקרא לה כאן "שרה". מאז שנישאה, וזה קרה לפני שמונה שנים, היא עדיין לא זכתה לילדים. לשרה הייתה הרגשה שזה קשור איכשהו למותה של מורתה מהסמינר (בית ספר תיכון לבנות), וזה הסיפור: כאשר הגיעו למחצית השנה, המורה נתנה לתלמידות עבודה מסכמת שתהווה חלק מן הציון בתעודה. שרה, תלמידת י"ב, החליטה שהיא לא מכינה את העבודה. כעבור זמן-מה, המורה חלתה במחלה סופנית, לא עלינו, שהובילה למותה שבועות אחדים לאחר גילויה. אך בטרם נפטרה, כאשר עדיין לימדה, החזירה את העבודות לתלמידותיה. היא קראה לשרה והתנצלה על כך ש"כנראה איבדתי את העבודה שלך, שרה. אני לא מרגישה טוב לאחרונה, אנא סלחי לי". המורה אף פעם לא חשדה בשרה ששיקרה לה, אבל לשרה לא היה את האומץ לספר למורתה את האמת, וכך לא תרגיש שום צער על "אובדן" עבודתה. המורה נפטרה וירדה אל קברה מתוך ידיעה שאובדן העבודה של תלמידתה תלוי בה (אם לא באשמתה!), למרות שמעולם לא הוגשה לה!

שרה עשתה חיפושים פנימיים עמוקים בתוככי נפשה, ואמרה לי שהיא חושבת שיש קשר בין העובדה שאין לה ילדים להונאת מורתה. היא לא ידעה מה לעשות. "אל תדאגי", אמרתי לה. "ההלכה אומרת לנו בדיוק מה לעשות במקרים מעין אלה – יש לקחת עשרה אנשים לקברה של המורה, ולבקש ממנה מחילה". שרה עשתה זאת, וחודש לאחר מכן התבשרה בבשורה לה היא מצפה כבר שמונה שנים – היא בהריון.

בחור צעיר בן 18 מלוס אנג’לס כתב לי מכתב. הוא סיפר לי שהוא לא מפסיק לבכות. בכל יום הוא מתחזק עוד ועוד בתשובה שלו, מאזין לדיסקים שלנו, קרא את הספר "בגן האמונה", והולך להתפלל בכל יום בבית הכנסת. אבל עדיין, הוא מרגיש עצוב רוב הזמן. שאלתי אותו האם הוא ציער מישהו בעבר, והוא אכן נזכר במשהו. בכיתה י"א הוא וחבריו היו עושים כל מיני מעשי קונדס למורה למתמטיקה, שהוא ממש לא סבל אותו, כדבריו, וכך היו משבשים את מהלכו התקין של השיעור, כמובן שלמורה נגרם סבל וצער רב. "זה העניין", אמרתי לו. "עליך לבקש את סליחתו של המורה. ואל תחשוב שאם תלמד את כל התלמוד בעל פה זה יפתור לך את הבעיה, עליך לפייס את המורה שלך".

זאת צריכה להיות אזהרה ברורה לכל אדם שמרשה לעצמו להתבדח על חשבונם של אחרים, ועל ידי זה לגרום להם צער וסבל. אדם שמצער מישהו זה כמו לשקוע בתוך חוב רוחני עמוק – חוב שחייב להיפרע בעולם הזה, ואם לא, אז אותו אדם יצטרך להתגלגל שוב ושוב לעולם השפל הזה עד שיתקן את מעשיו. שום כור היתוך וזיכוך לנשמה או צום של 24 שעות, לא יועילו ולא ינקו את הכתמים והפגמים מנשמתו של אדם שציער את זולתו. אנשים חושבים שלצחוק על אחרים, להקניטם או לבזותם, זה סוג של ספורט ‘טוב’ ודרך ‘טובה’ להעביר את הזמן, אבל הם לא יודעים שזאת בעצם התאבדות.

רבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. מן הראוי שנחקוק זאת על לוח ליבנו, אמן.