מתי? בכל מצב!

השמחה קיבלה ויזה מבורא עולם בלי תנאים או תאריך תפוגה. לא צריך למצוא סיבות ל'למה אני שמח'. ההיפך, מי שמעוניין להיות עצוב צריך לדאוג לאישור מיוחד.

3 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

השמחה קיבלה ויזה מבורא עולם
בלי תנאים או תאריך תפוגה. לא
צריך למצוא סיבות ל'למה אני שמח'.
ההיפך, מי שמעוניין להיות עצוב
צריך לדאוג לאישור מיוחד.
 
 
השמחה נחשבת, ללא ספק, ערך יקר וכדאי בסולם הערכים האנושי. על כך אין חולקים. מי לא מעוניין לשמוח, באמת מי לא? כנראה שאנחנו, בכל אופן עד לרגע בו נהיה בפועל שמחים. כל עוד החזון הזה משייט רק במרחבי התקוות והתוכניות לטווח ארוך, כנראה איננו מעוניינים באמת להיות שמחים. הקביעה הזו מקוממת, וטוב שכך. אך אל דאגה, היא מבוססת היטב, תיכף נראה יחד.
 
שמחה היא מצב נפשי כלשהו. אין זו מציאות, מצב או נתון בלתי רצוני אחר. השמחה בפירוש נרכשת, מושגת וניתן ליצירה במו יד. אדם בוחר מרצונו להיכנס למצב עליז ומאושר או לצאת ממנו. נכון, לא בכל פעם השמחה מזמינה, לפעמים האופציה הזו לא נראית באזור, אבל היא בהכרח קיימת תמיד. לפעמים בהישג יד, ובפעמים אחרות גם כן בהישג יד רק עם מאמץ גדול יותר ורצון ברור יותר. אם נסכים להביט על עצמנו מהצד, נגלה פעמים רבות בהן עמדנו על סף השמחה, מרחק נגיעה מעליזות, ולגמרי בכוונה בחרנו להישאר בחוץ. כמו ילדים 'רעים' כאלה מזעיפי פנים, סרבנים המעדיפים להתבצר בעמדת הכעס ולא להסכים להתפייס.
 
יתכן וקודמים להחלטה השרירותית הזו גורמים שונים, שניים מהם כדאי להעלות כעת.
 
על פי רוב, אנו מעדיפים לא להיסחף למעגל השמחה מאחת משתי סיבות. 1. המצב לא מתאים 2. קשה לוותר על רגש המסכנות הענוג.
 
אין מצב מתאים לשמחה!
 
והמשפט הזה מדויק לגמרי. אין מצב מתאים לשמחה, רק הדמיון הילדותי יצר את תיאוריית מצבי השמחה. היכנשהו בתודעה, אנו סבורים כי קיים סולם פרמטרים של מצבי שמחה. הדמיון אינו לקוח מהאגדות אלא רק מהתנהגות המין האנושי. אדם שמח כשנוח לו להיות כך. ובדרך כלל כתוצאה מהצלחה, רווח, הישג כלשהו, או הנאה ממשית. שמחה נתפסת כנתון בלתי נשלט דוגמת מזג האוויר. שמחה שכזו היא 'תוצאה', ותוצאות דרכן שהן תלויות בגורמים סביבתיים. שמחה, במבט יהודי, היא מצווה, חיוב. יהודי אמור להיות שמח תמיד. על שמחה שכזו צריך לעמול. שמחה שכזו 'יוצרים'! לא קוטפים מעץ האקראי.
 
אז זהו הדמיון ממנו יש להיפטר וכמה שיותר מהר. שמחה איננה מצב, ואין תנאים להתאמתה לסביבה. השמחה מתאימה לכל סביבה ולכל עת. וכעת, שימו לב למשפט הבא: 'אין מצב מצדיק שמחה כפי שאין מצב בלתי מצדיק לשמחה'.
 
האמירה הזו היא יסוד מדהים. משמעות הדבר היא, ששמחה לא זקוקה להצדקה מאף אדם ומשום גורם. השמחה קיבלה ויזה מבורא עולם ללא תנאי וללא תפוגת תוקף. לכן אין צורך למצוא הצדקות או סיבות להיות שמח. להיפך, מי שמעוניין להיות עצוב אמור להביא לכך אישור מיוחד.
 
העולם הפך אולי את הקערה על פיה, אך במקור, השמחה היא הבסיס הראוי ביותר לקיום חיים נכונים בעולם, קל וחומר לקיום עבודת השם. השמחה מגיעה מנוכחות הבורא – "עוז וחדווה במקומו". העצבות, שורשה בהעדר ובחושך. ההסתרה שיצר בורא עולם למראית עין, כלומר הריקנות והחושך, הם שורשי העצב. עצבות פסולה במהותה משום שהיא נובעת ממקור לא טהור. רק במצבים מסוימים לגמרי מתירה התורה הקדושה להיות עצוב, וגם אז לא לגמרי, וגם אז לא סתם כך וכי לא מתחשק לי להיות שמח, אלא רק משום שזה צו השעה.
 
כעת ניתן לשנן שוב משפט חשוב: 'אין צורך לחפש סיבות לשמחה מכיוון שהשמחה מצויה מעבר לכל סיבה. השמחה היא סיבה בפני עצמה'.
 
ואם כך, השמחה לא בשמים וגם לא מעבר לים. אין צורך 'לשבור את הראש' במציאת סיבות והזדמנויות לשמחה ועליזות. כל רגע בחיים, כל פעימת קיום – היא הסיבה הטובה ביותר לשמחה במתכונת מלאה. בואו נאמר זאת נכון יותר. כל רגע חיים מחייב אותנו להיות פשוט בשמחה!
 
עד כאן סיבה מספר 1 מדוע דווקא כן לשמוח. כעת נבדוק את טיעון מספר 2.
 
רחמו עלי, אני מסכן
 
שמעתי פעם סיפור מדהים. אישה חולנית שכבה על ערש דווי. סבלה התייסרה, הלכה ודעכה, הגיעה עד שערי מוות. המחלה נמשכה, והרופאים בדקו פה ובדקו שם. ניסו כל דרך טיפול, אך לשווא. דבר אחד נותר בגדר תעלומה: הבדיקות לא הצביעו על גורם מסוים לעקשנותה של המחלה. על פי הנתונים היבשים, הגברת אמורה הייתה להחלים כבר מזמן. בהזדמנות, ניהלה החולה שיחה גלוית-לב עם חברה טובה, ותוך כדי הדיבורים התבררה האמת ההזויה. החולה בעצם כלל אינה בטוחה שהיא מעוניינת להחלים. לאמיתו של דבר, היא כלל לא רצתה לשוב לחיי בריאות תקינים. מדוע? כי כך נוח לה יותר. ללא מטלות, מחוץ לשגרה, ובעיקר בתוך הילה קסומה של רחמי הסביבה. והסיפור הזה אמיתי לחלוטין!
 
אנשים כל כך מאוהבים ברגש המסכנות, שהם מוכנים להיות מסכנים בפועל, ולו עבור הזכות המפוקפקת במנת רחמים גדושה.
 
טמון כאן גם פחד סמוי. האדם מפחד להיראות במיטבו, לחוש טוב או להיראות כמו שחש טוב. המצב האומלל מעניק לו חסות מפני מטלות, דרישות או ציפיות מהסביבה. לפעמים, המצב כבר פותח לפנינו את דלת השמחה, ורק החשש מפני אובדן העליבות מונע מאיתנו לצעוד פנימה ולהפוך לשמחים ועליזים.
 
להעיז לשבור שגרה
 
שמחה היא התרוממות, ובעולמנו כאילו קיים מין הסכם חשאי בין בני אדם שלא להתרומם. הסביבה משדרת לנו 'הישאר כאן, קרוב לקרקע בה שקועים כולם'. אדם מפחד להשתחרר מכבלי העצב, חושש לצאת מהכלא הכללי, לשבור מוסכמה של עצמו או של אחרים. השמחה נתפסת כחידוש, העצבות כשגרה. שבירת שגרה דורשת אומץ ולא לכל אחד יש את המצרך הזה. יותר נכון, לא כל אדם מוכן להסכים שיש לו אומץ.
 
ובכן, אכן כן. ניתן להצהיר ברורות כי שמחה וסיפוק כמו כל מוצר יקר ערך דורשים תמורה. במקרה הזה אין צורך בכרטיס אשראי. יש חובה בויתור! השמחה הגדולה של החיים שלנו ממתינה לנו מאחורי התחושות המעצבנות ביותר, מצבי הרוח הגרועים והחרדות. ועל הדבר הזה קשה לנו לפעמים מאוד לוותר.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה