סגולות וקבלות

אנשים נוטים לקבל על עצמם כל
מיני החמרות וסגולות, לצד קמיעות
ולחישות מוזרות. לשלם כסף רב עבור
קמיעות לעניין זה או אחר. רק חבל
מאוד שהם שוכחים את העיקר!
 
 
פעם בא חולה אנוש אל הרופא המפורסם של העיירה. הוא בקושי סחב את עצמו וכמעט שלא יכל לדבר. בשליש נשימה הוא סיפר לרופא על מכאוביו ועל כך שאינו יכול להמשיך. לרופא, שראה את שבר הכלי שמולו לא היה מנוס מלומר לו, שאם הוא רוצה להישאר בחיים, עליו לקבל על עצמו להקפיד מהיום על תזונה נכונה ולאכול רק כדי צורך גופו, ולא טיפה אחת מעבר לכך! לומר שלום ולא להתראות לעוגות הקצפת ולגבינות השמנות, להעיף את הקולה ואת המשקאות המשכרים ולסלק את כל יתר הרעלים ה"טעימים" שמכניס לגופו.
 
החולה יצא מהחדר ואחרי כמה שעות חזר לקליניקה והתפרץ על הרופא: "ד"ר, אמרת לי שאקבל על עצמי להקפיד מהיום על תזונה נכונה והבטחת לי שכך אבריא. זה מה שעשיתי ואני לא רואה אפילו שינוי קל שבקלים".
 
"טיפש" גיחך הרופא. "נכון שהחלטת להיטיב את דרכך ולשפר את אורח חייך, אך זה לא מרק אינסטנט וגם לא תרופת פלאים. רק אחרי תקופת מסוימת הגוף מתחיל להראות את אותות המזון הבריא שהשפיע עליו לטובה".
 
לפעמים, אנשים חושבים שאם הם קיבלו על עצמם התחזקות בעבודת השם, אז היא תניב תוצאה מיידית. בטוחים שאם הם החליטו להכניס את השבת שעה אחת קודם, הם כבר אמורים להרגיש באותו רגע את קדושת השבת לעומקה ושלא יהיו להם מחשבות של חולין בכלל. או, כאשר אדם מקבל על עצמו לכוון בקטע אחד מן התפילה, בזמן שבשאר חלקיה ראשו מרחף בין השערים היציגים והמניות שעולות וצונחות. אך לא כך, הקבלה מהווה קרש לצמיחה רוחנית והיא מעין התחייבות של האדם לעצמו – להתחזק ולא להמשיך ולדרוך באותה נקודה עליה עמד עד היום. אך אין לטעות ולחשוב שמאז שאדם מקבל משהו על עצמו הוא לא יטעם יותר את טעמו של החטא. שכן, עניינים של התחזקות דורשים עבודה עצומה ועקבית ואין שום נוסחת פלאים שתיטיב לעשות הוקוס-פוקוס, שתהפוך אותנו לטובים יותר וליראים וצדיקים.
 
צריך להבין, שהעיקרון שאותו באה הקבלה להורות לנו הוא עצם הרעיון לשאוף להגיע לגדולות. השאיפות והרצונות נחשבים לעבודה רוחנית בפני עצמה, בנפרד מן העבודה המעשית. ומשום כך, הם אמורים להיות במלוא העוצמה. שהרי כבר נאמר שהאדם חייב לומר תדיר: "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". וברור לנו שלא בקלות אפשר להגיע לדרגה הגבוהה של האבות הקדושים, לכן צריך להקדיש לה עבודה מעשית רבה. אך ברגע שנשאף לעלות לדרגתם, אז נהיה לפחות יראי שמים ועובדי השם כמו שצריך, בדיוק כפי האמרה הטוענת שהשואף להיות גנרל – יש סיכוי שיהיה חייל טוב. ואילו, השואף להיות חייל טוב, ספק אם יזכה אפילו בזה.
 
הטעת הנפוצה והכואבת היא, שאנשים מנסים להתאים את שאיפותיהם למידת הצלחותיהם, ומכיון שאינם מצליחים לממש את השאיפות לכן מקטינים גם את הציפיות, וזה ממש לא צריך להיות כך. שכן, רק מי שרוצה להיות תלמיד חכם יוכל לבסוף להיות כזה. וכן מי שחפץ להתחזק בעבודת השם ולהיות ירא שמים, יזכה בסיוע ממרומים להגיע לזה. נכון שזה דורש עבודה מעשית לא קטנה ופסיעה בינות לקשיים ומהמורות, אך השאיפה מביאה חלק נכבד מן השכר. כי מי שפותח פתח כחודו של מחט, כלומר מוכיח שהוא רוצה להשתפר, שולחים לו סיוע ועזרה להגיע לאן שרצה.
 
הרב פינקוס זצ"ל אומר, שיתכן ונצליח לעמוד בדין של מעלה בטענה שלפי מצב הדור לא יכולנו לעמוד בניסיון, אך לא יהיה לנו מנוס מלתת תשובה ברורה על השאלה: מדוע לא שאפנו להתעלות? משום שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם אדם רצה לעשות מעשה טוב ובסוף נבצר ממנו לקיימו, מחשיבים לו משמים כאילו קיימו, בגלל שכיסופיו הצביעו על הכיוון הטוב.
 
עד כאן ראינו את הטוב שבקבלות טובות הנועדות לגרום לשיפור המידות. אך יש לזכור שישנו גם הצד השני, בו אנשים לוקחים את הנושא הזה בצורה קיצונית מאוד וכל מעשה הם הופכים לסגולה קדושה, ומחמיאים לעצמם בקבלות יתירות ומיותרות שלבטח לא יצליחו לעמוד בהם. וכך, במקום להיטיב זה רק גורע. אדם יכול ליפול לגמרי ממדרגתו שכבר נמצא בה, כמו למשל: אחד המקפיד לקרוא בכל יום חמישה פרקי תהילים, ויום אחד הוא מחליט שזה לא מספיק ואז הוא מקבל על עצמו לקרוא ספר שלם בכל יום. ספק גדול אם יחזיק בכך יותר משבוע. או, אישה רגילה לחלוטין, המתלבשת בצניעות כפי שדורשת ההלכה, מחליטה לפתע להאריך את כל בגדיה עד לרצפה ולהתעטף בשאל המכסה את כל גופה. בודאי, בשלב כלשהו, תחוש אותה אישה ייאוש ותחשיב את מראה הצנוע לערימת סמרטוטים. ואז, ספק אם תחזור להתלבש באופן שבו לבשה עד לרגע השינוי.
 
מדוע זה קורה? מכיוון שריבוי אור בבת אחת ובמקום שאינו ראוי להכיל אותו, אינו גורם לטוב. בדיוק כמו שאי אפשר לחבר נורה של ארבעים וואט לנקודת חשמל של מאתיים וואט, כי מריבוי הכוח היא תתפוצץ בשנייה הראשונה. כך הוא הדבר לגבי כל התחזקות, אותה יש לעשות בשלבים – לקבל קבלה מעשית שאפשר לעמוד בה, כמו: לשמור על הפה מדיבורי לשון הרע ורכילות, שעה ביום. וכאן, למשל, אין להבטיח מיד שלא לדבר לעולם לשון הרע, שאז כל מעידה מייאשת מאוד עד כדי הרמת ידיים בכלל.
 
ישנם אנשים הנוטים לקבל על עצמם כל מיני החמרות וסגולות, לצד קמיעות ולחישות מוזרות. אותם אנשים מסוגלים לנסוע לקברות צדיקים במקומות הכי מסוכנים ובלתי נגישים, ולשלם כסף רב בשביל להשיג קמיעות המסייעים לעניין זה או אחר. אך חבל מאוד ששוכחים את העיקר, שה"אוצר שוכן מתחת לתנור שבביתם, ולא מתחת לגשר במדינה נעלמת". כן, הסגולה הגדולה ביותר לבית של תורה, חינוך ילדים בדרך הקודש, צניעות, בריאות ועבודת השם – נמצאת בידינו! על ידי המעשים והרצון שלנו אנו פועלים וזוכים לראות ב"ה תוצאות.
 
ישנה הלצה נחמדה המספרת על איש שהגיע אל הרב וביקש שיברכו בכלה. אמר לו  הרב: "יש לי סגולה בשבילך!"
 
"לא רבי", ענה האיש בבהלה, "אני לא רוצה סגולה, אני רוצה בלונדינית!"…
 
לא מזמן, כשהייתי במקסיקו עם אחי אהובי הרב יוסף נחמה שליט"א, מנכ"ל ברסלב ישראל, הגיעה אישה אל אחת מקבלות-הקהל מיני שהיו לנו שם, ושפכה את מר ליבה: אין לה שלום בית, הפרנסה קשה, והבן ירד מהדרך לגמרי. וכמו הרבה אחרות, גם לה היה חוט אדום כרוך על ידה, אותו קיבלה מאיזה "באבא מקובל". אמרתי לה, שאליבא דאמת, החוט לא שומר מפני עין הרע כפי שהיא מאמינה. אדרבה, אדום הוא צבע של שפיכות דמים ודינים קשים. הצעתי לה להוריד את החוט ובמקום זה, שתכסה את הראש כהלכה. אם היא תסכים, הבטחתי לה שתיווכח בשיפור ניכר בשלום הבית ובפרנסה, ואף הבן יתעורר בתשובה. היא לא הסכימה – לא להוריד את החוט ולא לכסות את הראש. הוא שנאמר: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו"… (משלי יט, ג).
 
השם יזכנו ויפקח את עינינו להתחזק בעבודתו, לשאוף לגדולות ונצורות ואף להגיע לרמות שכאלו, ולכוון במעשינו לדברים הרצויים והנכונים. אמן!
 
 
* * *        
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב אליעזר (לייזר) רפאל ברוידא, "לייזר בימס"