סולם השמחה

השמחה יכולה להתבטא על ידי דברים קטנים 'שעושים לנו את זה'. היא יכולה להיות תוצאה של הנאות וריגושים, שמחה טבעית, או אפילו סתם שמחה ללא כל סיבה...

6 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

השמחה יכולה להתבטא על ידי דברים קטנים ‘שעושים
לנו את זה’. היא יכולה להיות תוצאה של הנאות וריגושים,
שמחה טבעית, או אפילו סתם שמחה ללא כל סיבה…
 
 
 
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – היא קריאתו של רבי נחמן לכל אחד מאיתנו, בכל עת ובכל מצב, הן בטוב והן ברע, הן בעליה והן בירידה. ואם רבי נחמן אמר שמצווה גדולה היא להיות תמיד בשמחה – עלינו להאמין שיש לנו בהחלט על מה לשמוח!
 
 
אחד הכוחות העצומים, המהווה מנוף רוחני לכל עת ולכל מצב, היא השמחה.
 
שמחה זה כוח! מקור לאנרגיה בלתי פוסקת המשחררת את האדם מכבלי התאוות ומלחצי החיים. היא כוח שעוזר לנו להעריך ולשמוח במה שזכינו לקבל ולהסתפק במועט. היא כוח עצום להרגיש את הנשמה!
 
השמחה יכולה להתבטא על ידי דברים קטנים ‘שעושים לנו את זה’. היא יכולה להיות תוצאה של הנאות וריגושים, שמחה טבעית, או אפילו סתם שמחה ללא כל סיבה. היא גם יכולה להיות שמחה פנימית ועמוקה, לעומת שמחה חיצונית. יש שמחה בלהיות יהודי, יש שמחה בבורא-עולם ועוד ועוד…בקיצור, הרבה סוגים של שמחה ואין סוג אחד דומה למשנהו.
 
חיפוש במקורות הוביל למציאת מספר סוגי שמחה ידועים. בעיקרון, נחלקים סוגי השמחה לשתי קבוצות עיקריות והן: שמחה שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, ושמחה שבין אדם למקום.
 
בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו
 
הסוג האחד הוא השמחה המתפרצת, הקולנית, העליזה. שמחה מסוג זה התרחשה בשושן הבירה, לאחר שהיהודים הצליחו להתגבר על אוייביהם והיכו בהם מכת "חרב והרג ואבדן". שם נאמר, כי "העיר שושן צהלה ושמחה".
 
שמחה מסוג זה, אולי פחות קולנית, התרחשה במצרים כאשר אהרן עמד לפגוש את משה רבנו ע"ה. היה זה במעמד הסנה, בעת שהקב"ה הטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים. משה, כידוע, סבר להתחמק מן השליחות, אך בורא עולם, בחרונו, אמר לו אז: "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הוא הנא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו". וכך שמח דוד המלך כאשר אמרו לו ללכת אל בית ה’: "שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך".
 
סוג זה של שמחה אינו אלא תגובה טבעית לאירוע חיובי, שכן כל התרחשות, שיכולה להיות גם פתאומית, העונה על הציפיות והמביאה לשביעות רצון ולסיפוק, גורמת מטבעה לגילויים של שמחה, עליצות וששון. אולם שמחה מסוג זה היא שמחה זמנית שחולפת עד מהרה. ככל שמתרגלים לאירוע שגרם לשמחה – ומוטיב ההפתעה הולך ומתמעט – הולכת תחושת השמחה ונעלמת, וככל שמתרחקים משעת האירוע, או מן הזירה שבה הוא התרחש, הולכת הרגשת השמחה ונעשית עמומה יותר ויותר. אט אט הופך האירוע לתופעה טבעית, מקובלת ומחוייבת המציאות, והאדישות הולכת ותופסת את מקום השמחה.
 
ישנה שמחה מסוג אחר, תמידית ונצחית, שאינה מתמעטת, אינה פוחתת ואינה תמה. שמחה מסוג זה מצוייה אצל הנשוי הטרי, שעליו אמר שלמה המלך ע"ה: "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך". אצל ‘אם הבנים’ המאושרת, השמחה ומפזמת ‘הללוי-ה’, אצל בעל חוש הראייה הטובה, שעליו אמר החכם באדם: "מאור עיניים ישמח לב", אצל האב המאושר שזכה לבן חכם, עליו נאמר: "בן חכם ישמח אב", ואצל קהלת, הקובע, כי "אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח".
 
שמחה מסוג זה שונה מן הסוג הקודם ברציפותה, במשך קיומה ובאורך זמנה, אך במיוחד היא שונה בגילוייה. בשעה שהשמחה מן הסוג הראשון היא בעלת אופי מתפרץ ומפתיע, הרי שמחה מסוג זה הקבועה והמתמשכת, אינה שמחה של התפרצות, ואין בה גילויים של עליזות חיצונית. זו שמחה במובן של שביעות רצון, של סיפוק ושל קורת רוח. אותה "אם הבנים השמחה" אינה מתפרצת בגילויי שמחה מדי פעם מחדש, ואינה יוצאת במחול תמידי לנוכח בניה שזכתה להביא לעולם. היא בסה"כ שבעת רצון מתופעה זו, חשה בסיפוק, ויש לה, כאמור, קורת רוח. אותו עשיר "השמח בחלקו" המופיע בפרקי אבות, אינו מביע את שמחתו במעשים חיצוניים. די לנו שהוא שבע רצון בחלקו ובמה שיש לו, כדי שייקרא ‘שמח’.
 
אולם שני סוגי שמחות אלה, הינם במישור שבין אחד לחברו או בין אדם לעצמו. לצד שני אלה קיים סוג שמחה נוסף – בין אדם למקום, בין היהודי לאלוקיו.
 
בין אדם למקום
 
אף בסוג זה של שמחה קיימת שמחה מתפרצת, עליזה המופיעה בעקבות התרחשות חיובית הבאה בהפתעה ולאחר צפיה, כמו "יגל יעקב ישמח ישראל", כאשר הקב"ה ישיב את שבות עמו, וכן כמו: "יגילו בני ציון וישמחו בה", לאחר שהוא יתן להם את "המורה לצדקה" ויוריד להם "גשם מורה ומלקוש". אף במישור זה קיימת שמחה שקטה של שביעות רצון קבועה ומתמדת ללא גילויי עליזות מתפרצים.
 
כידוע, התורה דורשת להכיר בעובדה, שהקב"ה הוא זה שמספק לאדם את מזונותיו, והוא זה שאחראי להצלחתו ועומד מאחורי שיגשוגו הפיננסי. הצו: "וזכרת את ה’ אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" מצביע על כך, כי הקב"ה הוא זה שנותן לאדם עצה ותבונה לרכוש נכסים ולהגדיל את הונו.
 
בנוסף לכך דורשת התורה להביע את הידיעה הזאת בשמחה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך ולביתך, אתה הלוי והגר אשר בקרבך". ושמחה זו אינה אלא שמחה של שביעות רצון, של סיפוק ושל קורת רוח על חסדי ה’, ואף זו אינה אלא שמחה מתמשכת, קבועה ומתמדת.
 
אולם כיצד ניתן לשמור שמחה מתמשכת זו? כיצד ניתן ליצור תודעה קבועה, שבעזרתה יתמיד האדם בהכרת הטוב? מהן הדרכים, שבעזרתן ניתן יהיה למנוע את דעיכתה וכיבוייה?
 
מסתבר, שגם לזה דאגה התורה. היא דרשה, כי במהלך הקרבת קורבנות-הנדבה "במקום אשר יבחר ה’", ובמהלך אכילת המעשרות – שהחקלאי חייב לאכול במקום הזה – תתעורר השמחה ותיווסד תודעה זו. (פרשת ראה). בעת ישיבתו בשלווה בירושלים, הוא המקום "אשר יבחר", תוך כדי אכילת הקורבנות והמעשרות יחד עם בני ביתו, עם העניים והלויים – יפנה האדם את מחשבתו לחסדיו של הבורא עימו ולכל הטוב שהעניק לו. הכרה זו תעורר את תחושה השמחה, שהיא, כאמור, שביעות רצון, כוח מאיץ ומניע לשכן בלב האדם את תודעת השמחה הקבועה. שמחה זו המתהווה בעת אכילת הקורבנות והמעשרות, הינה שמחה פרטית על השפע ועל הטוב שהקב"ה מעניק לאדם בכל מעשיו ובכל משלח ידיו.
 
אך קיימת שמחה גבוהה יותר, כזו שאיננה תוצאה של שביעות רצון פרטית ואישית, אלא שמחה נרחבת, הבאה בעקבות עיון על כלל מעשיו של הקב"ה בתבל ועל היקף חסדו עם ברואיו. הפסוק: "כי שמחתני ה’ בפעליך, במעשי ידיך ארנן" מבטא סוג זה של שמחה. והיא אף קבועה ותמידית, שאיננה מסתיימת לעולם. כאשר ניחן האדם בחוש ראייה נאות ורואה את מעשיו של הבורא, הוא ירנן לנוכח הפלאים שבטבע ולנוכח הפעילות הרוחשת בו. אולם גם זו איננה השמחה הגבוהה ביותר.
 
ישנה שמחה גבוהה מאוד, ואולי הגבוהה ביותר שהתנ"ך מציע – שמחתם של הצדיקים. שמחה זו אינה על טובו של הקב"ה, על חסדו או על פעילותו בטבע. צדיקים שמחים שמחה שאין לה סיבה מעשית, הקשורה בפעולותיו של הבורא. הם שמחים בקב"ה עצמו, במציאותו, בהוויותו, ולאו דווקא בפעילותו. שמחה זו נובעת מתחושות הנפש ולא מראיית העיניים. היא נובעת מן הזיקה הפנימית לבורא עולם, מעצם היות הנשמה חלק אלוק ממעל, ולא כתוצאה מגילויים חיצוניים. זו, אולי, השמחה הגבוהה ביותר.
 
שמחה מסוג זה, כאשר היא באה לידי ביטוי בפסוקים, היא תבוא בתוספת האות – ב.
 
בזמן שאצל אוכלי הקורבנות נאמר: "ושמחתם לפני ה’", אצל הצדיקים נאמר שהם שמחים בה’ ולא לפני ה’, כמו שכתב דוד המלך ע"ה בתהלים: "שמחו צדיקים בה’ והודו לזכר קודשו", וכן: "יערב עליו שיחי אנוכי אשמח בה’". כי, כאמור, שונה שמחתם של הצדיקים מכל יתר השמחים, בסיבתה, במניעיה ובגילוייה. השמחה בה’ אינה השמחה לפני ה’. זו, ככל הנראה, דרגת השמחה הגבוהה ביותר.
 
לאור הבנת דרגה זו של שמחה, שמחת הצדיקים, תובן גם הדרישה: "וצריך אדם להיות שמח ביסורין" (תנחומא, יתרו).
 
באורח טבעי לא ניתן לשמוח ביסורים. היסורים אינם תופעה נעימה ואינם תהליך מענג. אדם עושה את אשר לא-ל ידו כדי לסלק מעליו את היסורים ולהשתחרר מעול הסבל. אף גדולי ישראל כרבי יוחנן וכרבי אלעזר דחו את היסורים, סרבו לקבלם והצהירו: "לא הן ולא שכרן" (ברכות ה). אם כן, כיצד ניתן לבוא ולדרוש מן האדם שישמח ביסורים? אם היתה הדרישה להבין את היסורים, להסכים עמהם, לקבלם – ניחא, שהרי כך אמר החכם מכל אדם: "מוסר ה’ בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה’ יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג), אבל לשמוח בהם?!
 
השמחה איננה ביסורים עצמם. יסורים כשלעצמם מכאיבים, מציקים, מייסרים וכלל לא משמחים. אך השמחה היא בה’, בהכרה כי הכל ממנו ומידיו, וכי הוא יתברך עושה רק את הטוב ואת המועיל לבני אדם. זיקת האדם לקב"ה מאפשרת לו לראות ביסורים מעין "מתנת" אלוקים רצוייה, וראייה זו מביאה אותו לשמחה, שהיא, במקרה שלפנינו, הסכמה מתוך שביעות רצון וקורת רוח.
 
זו גם הסיבה ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (משנה ברכות ט). האדם אינו מברך על הרעה עצמה, על המעשה השלילי, או על האירוע הדחוי. הוא מברך את הקב"ה על מה שהוא עושה לו ועל מה שהוא מביא עליו, אף שהדברים רעים, מציקים ומייסרים.
 
נכון, הדרישה לברך על הרעה איננה מיוחדת לצדיקים דווקא, והיא מופנית כלפי כל אחד ואחד, וגם כלפי זה, שמעולם לא חש את תחושת החדווה והששון, ומעולם לא ראו עיניו שמחה וקורת רוח. גם אדם זה חייב לברך, אך לברך בלבד. מעבר לכך לא ניתן לדרוש ממנו. אך אלה, ששמחתם היא שמחת צדיקים – אלה, כאמור, אינם שמחים ברעה עצמה ואינם מסתפקים בברכה. אלה שמחים בה’, והשמח בה’ רואה את כל מעשיו של הקב"ה דרך אספקלריית השמחה בלבד.
 
לפיכך, כאשר אמר רבא על "חייב אדם לברך על הרעה" שיש "לקבולינהו בשמחה" (ברכות ס) הוא התכוון, ככל הנראה, לדרגות שונות של שמחה. איש מדוכא, החי כל ימיו ביסורים, ומעולם לא ראה קורטוב של נחת – יסתפק ודאי בברכה עצמה, ובכך יצא ידי חובתו. עבורו זו ‘שמחה’, ואולי ‘שמחה גדולה’. אך אלה, שניחונו בדרגה הגבוהה של שמחת הצדיקים, אלא ישמחו ודאי גם כאשר הקב"ה, אביהם מולידם – מייסרם. לדידם, לא תצא רעה מתחת ידו של הקב"ה, כי "כל מה דעביד קודשא-בריך-הוא – לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה – לטובה עושה! וזאת שמחה עילאית. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה