על המסלול

המטוס עוד מעט ימריא, יוביל
אתכם ליעד שאתם כל כך רוצים
להגיע אליו, אלא שאז הקברניט
מודיע על עיכוב. תגידו, כמה זמן
אפשר להישאר על המסלול?
 
 
אתם ממתינים שהמטוס ימריא. הנה, הוא כבר נמצא על המסלול, אתם מרגישים איך המנועים מתכוננים להמראה, את כוח המטוס שמתחיל לנסוע על המסלול, זה מעביר בכם רטט, צמרמורת מסוימת, המטוס עוד מעט, לא הרבה זמן, יהיה באוויר, יוביל אתכם ליעד שלכם…
 
ואז, הקברניט מודיע על עיכוב.
 
זה מה שאני, פחות או יותר, מרגישה בימים אלה. כשאני מחכה להמראה שלי – לעלות לארץ ישראל. כן, אני כבר על המסלול אבל הקברניט – בורא עולם, ממשיך להודיע שיש עוד כמה עיכובים. ואני, מרגישה לא מחוברת. הנשמה שלי בארץ ישראל אבל הגוף אי שם, בלונדון. לקח לי לא מעט שנים להגיע לנקודה הזו ואין לי שמץ של מושג איך זה יתממש. אבל זה כל העניין של האמונה, לא? לבטוח בבורא בעולם גם בחושך הכי מפחיד, כשהמצב לא ברור והמטרה כאילו נמצאת במרחק שנות אור ממך.
 
אז למה אני עדיין על המסלול, אתם שואלים?
 
זכיתי להיות בארץ ישראל כמה פעמים במהלך השנים, אבל זה היה, בעיקר, רק בהקשר של "חופשת חגים", או חופש מבית הספר. עכשיו הבנתי, אחרי שנכנסתי קצת יותר לעובי קורת הלימוד של ברסלב מזה כמה שנים, מהי הטעות שלי – לחשוב שהארמון של המלך הוא רק יעד לחופשה.
 
זה מעניין אותי שהתובנות האלה עלו בתוכי הללו דווקא מחוץ לגבולות של ארץ ישראל. שש שנים לא ביקרתי בארץ, אני מאוד רוצה לבוא, מאוד מתגעגעת. הביקור האחרון היה קשה. לפני שש שנים לא עבדתי, תכננתי לבוא רק לכמה חודשים, הכל היה מתוכנן ומסודר, אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא מה שאני רוצה. אולי נבהלתי, אולי רגליים קרות. בכל אופן, החלטתי להגיע ולשהות במלון לתקופה קצרה, אולי זה יקל מעלי את הלחץ? אולי. אבל בורא עולם החליט אחרת, הוא נתן לי וירוס שהפריע לכמה דברים מעניינים שתכננתי, כולל שידוך. ולא רק, במלון בכלל לא הייתי שמחה, הרגשתי שהקירות מהווים מחסומים ביני לבין בורא עולם. הביקור הזה, שהיה אחרון לפני שש שנים, נראה מאוד שטוח וסטטי. אולי בפעם הבאה? אולי אני לא מספיק מוכנה לזה? במצב של דיכאון מוחלט הדבר היחיד שאתה חושב עליו הוא לחזור "הביתה". קיצרתי את השהות בארץ וחזרתי ללונדון. אבל ידעתי שזה לא יהיה לזמן רב. הפעם הבאה תהיה כרטיס לכיוון אחד, לארץ ישראל.
 
הביקור האחרון בארץ היה קריאת התעוררות כי הייתי שם, עשיתי את זה, ועכשיו מה?
 
מה בורא עולם רצה ממני? לאחרונה אני חושבת על זה הרבה. אני יודעת שאני צריכה את מה שהרב שלום ארוש חוזר ומדגיש שוב ושוב: רוגע ושלווה פנימיים. אני צריכה לברר את האמת ולפתח התחייבות לאמת היקרה הזו. זו גם הסיבה שעולות בתוכי לא מעט שאלות:
 
מה המטרה של ארץ ישראל ומה המטרה שלי כיהודיה לגור בה?
האם אני באמת רוצה לחיות על פי רצון הבורא בארמון שלו?
אילו מניעות חוסמות לי את הדרך?
 
המטרה היחידה והאמיתית של ארץ ישראל היא שהיא המקום הכי יצירתי ומלא עשייה לעם ישראל, המקום בו הם יוכלו לעבוד את השם עם התורה והמצוות, המקום בו נוכל להשיג את הקרבה הכי טובה לבורא, את ההגנה הכי טובה שלו. מצטערת, חבר'ה, אבל זאת השורה התחתונה.
 
אבל האם התפללתי על זה? להגנתי, אומר לכם שלא היה לי את הידע הרוחני-תורני בעבר. היום זה אומנם שונה, אבל לקח לי הרבה זמן להפנים אותו. זה דורש סדר עדיפויות ברור יותר. זה דורש כנות, הערכה עצמית, חשבון נפש ומודעות עצמית, אבל, בסופו של דבר, זה דבר טוב. ההרגשה מאוד משחררת.
 
היום, אני רואה את עצמי חיה בקהילה ששומרת תורה ומצוות, כבר לא 'חצי פה וחצי שם'. אני רואה מה אני עושה בעתיד, בארץ ישראל, אולי דברים שאני לא כל כך מרגישה, אולי כישרונות ורעיונות שאממש דווקא בארץ ישראל. אולי אחדד את כושר הכתיבה שלי שאני מאוד אוהבת וצומחת ממנו ברוחניות, אבל כרגע גם אם אני מרגישה לא מי יודע מה יצירתית בתחום, בכל זאת, זאת מתנה רוחנית מתוקה.
 
יש לי עוד כמה מניעות איתן אני צריכה להתמודד בקשר למגורים בישראל, כאלה שעלו בשנה האחרונה, לא מחייב שזה הסדר שלהן:
 
יותר מדי חם בקיץ הישראלי.
איך אתסדר בלי הכלבו שיש לנו כאן בלונדון?
ממה אתפרנס?
אני מלאה בחרדות מכיוון שאני לא יודעת איך אסתדר לבד.
אני בקושי מדברת עברית.
מה יקרה אם 'אפול' בקהילה הלא נכונה?
אין לי השראה לפריצת הדרך הזו.
חששות ביטחוניות.
 
מאז הביקור האחרון, לפני שש שנים, הרבה דברים השתנו, למרות שעל פני השטח זה נראה שהכל רגיל ומשעמעם. אבל לא. החוויות האחרונות שינו אותי לטובה, הגדילו את הביטחון העצמי שלי, את היכולות שלי. אני רואה שאני כן יכולה להסתדר במצבים מאתגרים. וכאשר אפגוש שוב פעם את הקרקע אבין שבורא עולם כבר יישר את השטח, אני לא צריכה לדאוג.
 
אני מתבוננת על המניעות והמחסומים המעושים שפיתחתי במוחי להגיע לישראל, שהיום הם נראים אחרת: רובם התכווצו למימדים אמיתיים, לפני כן סילפתי אותם בצורה מזעזעת, העצמתי אותם, עשיתי אותם כאלה גדולים. היום, חלק מהם כמעט לא שייכים למציאות העכשווית שלי. נתתי את דעתי לפרטים הקטנים יותר מאשר למטרה הכללית.
 
את השינוי אני זוקפת לטובת הלימוד שקיבלתי בברסלב. בלי אמונה אמיתית, זו שאומרת לך בפירוש שיש כמה כללים שצריך וחשוב ללמוד ולהפנים: בלי קשר עם בורא עולם, בלי לדבר איתו כל יום, בלי להישען עליו ולבקש ממנו עזרה על הכל – בלי כל אלה אנחנו דנים את עצמנו לחיים עם חרדות תמידיות לגבי העתיד – מה יהיה? איך יהיה? לחיים עם רצון, אבל עם מלא חרדות, עם הצורך לשלוט בכל דבר, לחיים עם אכזבות מרובות בגלל הזדמנויות שפספסנו, ולהכחשה האיומה של האמת המהותית שלנו, של המטרה.
 
אז מה למדתי?
 
שזה בסדר להיות אני. וכן, יש לי מגבלות, אני רק בן אדם.
שאני צריכה לוותר קצת לעצמי, שום דבר לא קורה בין-לילה.
שאני כן יכולה, גם מבחינה מעשית.
שאני יכולה להסתגל למצבים חדשים בחיים.
שאני צריכה ללמוד לבקש עזרה.
שאני יכולה ללמוד עברית, גם אם היא לא תהיה מושלמת.
שהעולם שם בחוץ מסוכן מאוד ליהודים, רק בישראל תרגיש טוב ומוגן.
ששמחה היא תנאי מקדים לעבוד את השם, וכך לזכות בביטחון בו.
 
אני ילדה קטנה של בורא עולם. הוא יודע את זה. הוא מכיר את הפחדים שלי, את ההשראות שלי. הוא יודע בדיוק היכן אני אוחזת. ואולי בורא עולם הוא זה שמנע ממני לחזור שוב לישראל ולו רק כדי לתת לי את הזמן שאני צריכה לבהירות שקיבלתי, לרצון האמיתי והכי פנימי שלי לבנות את עצמי ואת העתיד שלי.